2 שאלות...

1. כשאני בחדר, יש לי כלכך הרבה מה לדבר ולהגיד לתאר ולהסביר, לבאר ולהבהיר... עד שלא נותר לו כמעט זמן להגיד להגיב לתווך... ותכל'ס כשאני חוזרת הביתה זה כ"כ חסר לי . הייתי רוצה לשמוע יותר. וזה לא שאני לא מאפשרת לו זמו תגובה, כי תמיד אחרי איזשהו טקסט רצוף שלי, יש איזו דקה של שקט בחדר לפני שממשיכים. בכל פעם מחדש אני מחליטה לשתוק יותר ,לדבר פחות ואולי כך לשמוע ממנו יותר, אבל זה לא מצליח.... 2. מה הסיבה או ההסבר לכך, שאת הטיפול אני עוברת שם אבל את ההסברים הנילווים לו אני מקבלת כאן. הן דרך השאלות שלי, ואין דרך השאלות האחרות. האם זה אומר שאני עדיין לא מרגישה מספיק בנוח כדי להביא אותם לחדר? האם זה אומר שיש ביני לבינו חוסר הבנה /תאום סוג של שיח חרשים עד שאני זקוקה לשרותי תרגום מבחוץ? האם אני אמורה לשאוף לשנות את זה ולנסות לשאול את כל השאלות בחדר או שזה טבעי שכך ארצה ואנהג? הנה, עוד תופעת לוואי לכך שעסוקה שוב וביתר שאת בטיפול. גם השימוש במדיה הזו עולה... ותודה שאת פה.

הי מיקי, מה שהבנתי מהודעתך זה שאת לא מצליחה, מכל מיני סיבות, לשאול בטיפול את מה שמציק לך או לשאול לדעתו בעניינים שחשובים לך. מדוע? – זו גם שאלה שצריך (באופן פרדוקסלי) להבין בטיפול. האם כי את פוחדת מהתשובות שתקבלי? האם כי את פוחדת שאולי לא תקבלי תשובות? האם מביך לך לשאול אותו ישירות? האם מביכה לך השתיקה (שאז את ממלאת כל דקה פנויה בדיבור)? וכו' וכו' וכו'... החזירי את השאלה הזו – לפחות את זו – לתוך הטיפול. בברכה, ענבל