כן, הוא חזר.

ואיתו חזר גם הטיפול . נפגשנו היום. ולא רציתי שזה יגמר. והבנתי שאני רוצה להמשיך ולהיות שם. אבל באותה עיסקת חבילה (כנראה) חזרו גם תחושות החוסר והאין. אין מספיק זמן, וזה לא מרגיש מספיק אישי, ואין מספיק מילים חמות, ואין מספיק מילים בכלל, ויותר מידי שאלות שמועלות לחלל ופחות מידי תשובות קונקרטיות. ושוב עסוקה ,נון סטופ ,בו ובקשר ושום דבראחר חוץ מזה לא מענין. 7 שבועות מאחורי. ופתאום קשה לחכות את 7 הימים שלפני. ואני רוצה עוד ועוד ועוד. ואני גם כועסת על עצמי:1. למה אני כ"כ עסוקה ומוטרדת מהקשר הטיפולי בו בזמן שהחיים האמיתיים בחוץ, מלאים בדברים אחרים. 2. אם אני כ"כ עסוקה במה אני מרגישה כלפיו , מה הוא כלפי, וכו' וכו', למה אני לא מצליכה להביא את זה לחדר כמו שצריך, למה אני לא מסוגלת לומר לו שהוא חשוב לי ואני גם רוצה להיות חשובה ולהרגיש כזו עבורו. מעצבן. גם כשמרגיש לי כאילו אני הכי קרובה ופתוחה איתו ומשוחררת, עדיין מרגישה מאופקת, ועצורה, מרוחקת וזהירה. ,וזו תחושה מעיקה.

הי מיקי, הקשר הטיפולי מעלה ביתר עוצמה את השאלות הטיפוליות שלך: תחושת החוסר והאין, אי הוודאות לגבי אילו רגשות את מעוררת בזולתך, הריחוק והאיפוק שלך... וכו' וכו'. אני מאמינה שאלה לא נושאים של הקשר הטיפולי אשר מנותקים מהחיים 'האמיתיים בחוץ'. יש לשאול את השאלות ולבדוק את הדברים הללו בתוך הטיפול, עם ההקשר של איפה זה עוד קורה בחוץ, ולנסות להבין את זה כמשהו שהוא שלך. טוב שחזר... ענבל

בהנחה, שזה נכון, ואכן חשוב לי לדעת אילו רגשות אני מעוררות בו ובכלל בזולת,(למרות שאני לא כ"כ מצליחה להבין למה זה מטריד אותי, אני בסך הכל מאד פפולרית בחברה ומוחמאת רוב הזמן) האם אקבל תשובות ממנו אי פעם? אם אצליח להעלות בחדר שאלה מפורשת בענין, כמו: אילו תחושות אני או הטיפול בי מעוררות בך, אני אקבל מענה?