ההההצצצצייייללללוווו

שמישהו יציל אותי מהסיוט הזה. אני לא יכולה כבר, כל הזמן כבד בלב, כל הזמן עצוב, כל הזמן בא למות, רק רוצה קצת שקט, שהמחשבות יפסיקו להתרוצץ לכל הכיוונים לקפוץ בין הקצוות. אני לא יכולה יותר, באמת, אני שוב מרגישה כמו אז, כשהייתי יעל. עכשיו זה גרוע כמו אז. היה לי חלום נוראי שאמא שלי בעצם היתה כאן כל השנים האלו ועכשיו היא חזרה, ועוד שבוע עברו בדיוק 13 שנה. למה אני כזאת מפגרת ודפוקה? למה אני כזאת בכיינית ורגישה ולא יכולה להמשיך הלאה? אני שונאת את עצמי, בא לי לפגוע בעצמי, בא לי להפוך לזונה, שכל היום יפגעו בי ואני אהיה מנותקת לחלוטין, גופה עם עיניים חלולות, כלי לשימוש ולהשחתה. בא לי להיות ככה גם מבחוץ. כאילו להיות ככה זה מרגיש לי יותר בטוח מלמות. את זה אני יכולה לדמיין. אבל זה חייב להיות בפומבי, אני צריכה קהל, שיראה למה הפכתי להיות. בגלל זה אסור שזה יהיה בשבי. זה חייב להיות ברחוב, אל מול כל אלו שהייתי אמורה להיות איתם, לחלוף על פניהם, להתבייש, שאחד מהם במקום להציע לי עזרה, שגם אחד מהטובים ינצל אותי. כל מדרגה שיש עוד למטה, אני רוצה לרדת בה. והבדיחה על הדוקטורט לא נראית לי רלוונטית, אין מצב לאינטגרציה במצבי. אולי דוקטורט ברחמים עצמאיים. את מבינה למה אני שונאת את עצמי? על מה אני מתלוננת? בסך הכל יש לי חיים טובים, אז לא הכל קרה כמו שאמור לקרות וכן היו דברים קשים בדרך. אז מה? למה אני צריכה לקחת הכל לקיצוניות? למה אני לא יכולה להתמודד עם זה כמו בן אדם בוגר ובריא? כי אני לא כזו? אולי באמת אני פגומה מהבסיס? ושאלה אחרת- קשורה או לא, את יכולה לנחש שאיבדתי כבר את חוט המחשבה ואין לי מושג מאיפה התחלתי את ההודעה הזאת... המטפלת שלי באמת מתייחסת אלי ממש טוב, באהבה ובסבלנות, ואני באמת מאמינה שהיא לא שונאת אותי, אז למה תמיד אני מרגישה או חרדה לכך שהיא שונאת אותי? אולי אני צריכה שישנאו אותי באופן אובייקטיבי כדי להרגיש אהובה באופן אובייקטיבי? סתם רעיון שחשבתי עליו בעצמי...סתם... אבל למה ברצינות? אולי אני משליכה עליה את מה שאני מרגישה כלפי עצמי? או שאולי באמת היא שונאת אותי והיא לא מראה...זה לא קשה לטפל במישהו כמה שנים? זה לא משעמם ומייאש? במיוחד אם הוא מרגיש רע, כי אז את לא מרגישה שהוא נאפשר לך להיות טובה דיה ואז קשה לאהוב אותו. אולי אני אמציא שיפור כדי שהיא תאהב אותי? טוב, סוף סוף הנמנום מתחיל... לילה טוב, עדיין צריכה שיצילו אותי, כבר ממחר, דורותי

הי דורותי, כשקשה בחוץ, את מגיעה למקומות קשים בתוכך.. אז חזרנו להצלה (במלעיל, כמו שאומרים הילדים..), אבל עוד מעט שוב חג והשבוע שוב ייקטע לנו באמצע. עצה : כשהגן סגור, דפדפי בדפים הקודמים של הפורום, תמצאי שם כמה דברים מחזקים שכתבו לך, וגם כמה דברים חזקים שכתבת על עצמך. זה יכול לעזור לקבל תחושה של רצף, של 'היה ועוד יהיה' כמו שאנחנו מדברות כאן לפעמים.. שוב כאן, ענבל

תודה, זה קצת משעמם להסתכל אחורה בדפי הפורום, כמו שאדווה תיארה את זה יפה, אני בנסיעה מהירה ולא אוהבת לחזור אחורה ולהסתכל...אבל אני אנסה פעם הבאה. שוב, איך שהוא אתמול לא עלתה לי האופציה בראש שלראות משהו מצחיק בטלוויזיה או באינטרנט (לחברה כבר היה מאוחר להתקשר). כשאני שוקעת האופציות האלו פשוט לא עולות בראש. המטפלת פעם הציעה שאתלה לעצמי פתקים בבית, אבל זה מגוחך ומביך... אבל הנה, כמו שכתבתי לניצן, הטריפ הרע נגמר...אני הבוקר כבר הרבה יותר רגועה, עוד לא בזכות עצמי, נעזרת המון בקסנקס, אבל אני צריכה את זה כרגע. איזה הודעה מביכה כתבתי, מאיפה כל הגועל הזה יצא? ממני? שוב יעל נכנסה בי (עם הומור, עוד לא מפצלת עד כדי כך). כתבתי גם לה מייל משתפך, אבל לא כל כך דוחה. באמת הפורום מאפשר רגרסיביות אין סופית. חבל שאני כבר לא כל כך אנונימית. אבל כן שאלה שעולה גם במצבים הרגועים, שאני מנסה להבין בעצמי. למה אני כל הזמן מרגישה שנואה או מפחדת שהיא תשנא אותי? התשובה הבנאלית תהיה שאולי קיבלתי את התחושה הזאת מאמא שלי, אבל זה ממש לא נכון, קיבלתי הכי הרבה אהבה שילדה יכולה לקבל. אז למה הפחד משנאה כל הזמן עולה? טוב, המון המון תודה, גם על המרחב, שגם אם הוא ריק, אני יודעת שהוא יתמלא, וגם על הסבלנות והשלווה שאת מקרינה גם לנוכח הזוועות שאני מביאה לכאן. עכשיו החלטתי לקחת קסנקס למניעה, אז מקווה שלא אתקל בסערות כאלו בשבוע הקרוב... דורותי