לענבל

סליחה על ההפכפכות, אבל אפשר להתעלם מהודעתי הקודמת? היא כבר לא משקפת איך שאני מרגישה עכשיו, ועכשיו יש לי צורך לכתוב, ואני לא רוצה להציף את הפורום בהודעות. ואחרי יום כיפור את חייבת לסלוח... שאלה של בורות- כאילו חייבים לסלוח ביום כיפור? ואם יש לי עדיין כעסים ומשקעים? אפרופו כעסים ומשקעים...אני לא מרגישה טוב, אין לי טעם לצאת מהמיטה, אני נורא עצובה וכל מה שאני רוצה זה רק לישון עוד ועוד. היתה פגישה מרגיעה היום, שקצת הנמיכה את אש הדחייה והנטישה, אבל גם אם את זה אני שמה בצד, כי אלו הדלוזיות שלי ואני חייבת ללמוד לא לתת להן להשתלט עלי, נשארת תחושת עצב גדולה, ותהייה על איך בכלל אפשר לסיים טיפול כל כך משמעותי. אני לא יכולה לחשוב על זה שפתאום (אני יודעת שזה לא יהיה פתאום) זה לא יהיה יותר, והיא לא תהיה חלק מחיי.מה יקרה לכל מה שהיה? זה ישאר עוד זיכרון כמו תקופות אחרות? הצבא? התיכון? איך ממשיכים בחיים אחרי חוויה כל כך אינטנסיבית? איך ממשיכים בלעדיה? זה לא מסתדר לי...כאילו חותכים משהו (בלי הכאילו) - יותר היא לא תהיה בשבילי, היא תעלם. זה מציף בי כל כך הרבה עצב ותחושות שקשורות למוות של אמא שלי, זה כאילו לחוות את זה שוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעמדתי בגיל 14 מול מכונת כביסה ולא ידעתי מה צריך לעשות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי כי אין מי ששומר ואין מי שמשגיח, ואני לבד. ועכשיו אני הולכת לחוות את הכל מחדש בטיפול המחורבן הזה. למה הכנסתי את עצמי??? ורק שאלה אחת נותרה מההודעה הקודמת, מה יהיה? תודה, דורותי (שמחליטה לוותר על החלום של לפגוש את הקוסם, מסתובבת אחורה ורוצה לברוח כל עוד נפשה בה, גם במחיר שלא תגיע לקנזס לעולם... אז איזו מכשפה זו הפעם? בסיפור יש 4 לא? אני נתקלתי כבר לפחות ב 20 במסע הזה...)

הי ענבל, משום מה בחרת לענות לי דווקא על הקודמת...האם מדובר באיזה יצר סדיסטי שרוצה שאשאר אדומה? או שאת רוצה להזכיר לי שאני לא מנהלת כאן את העניינים, ואני לא קובעת על מה אקבל תשובה ואם בכלל... סתם, כבר אין לי כוח לחפירות הקורבניות האלו, זה כבר לגמרי בציניות. תשובתך ממש נכונה ובגלל זה גם קצת מדכאת...למה אני נשאבת למקומות האלו? ואיך אני מאחדת בין שני החלקים שבאמת מאוד מפוצלים? והתמכרות- זה סיפור משפחתי...אבל כבר תכננתי שכשארגיש ממש בסדר אבקש ממך להתעלם באופן גורף מההודעות שלי כדי להיגמל (ואת בטח לא תסכימי...ואז אני אעבור באמת על החוקים עד שאסולק מכאן שוב, סתם). אני אחרי משמאת ארוכה ומתישה, מלאה באירועים...אבל עם עצמי אני יותר רגועה...כי אני לא חושבת על הפרידה. זה לא בא לי בקלות. לא יודעת, זה קשה להתקשר לחברה כשאני מפורקת, אני רוצה לשמור על המקומות הבריאים ומשום מה אני מפחדת שהם יהרסו לי אם אביא את הפירוק שלי אליהם, אבל אני כבר יודעת שזה לא נכון. גם זה נורא מביך, אני מרגישה ממש מפגרת לגבי כל מה שאני מרגישה ביחס לטיפול כי אלו באמת חלקים מאוד ראשוניים שלהם ולרציונאל אין שום קשר...איך אני אסביר לחברה שאני רוצה להיכנס לרחם של המטפלת ולהיוולד מחדש על ידה? במיוחד שאף אחת מהחברות שלי לא חוו בטיפול מה שאני חווה, לכולן היו ויש טיפולים "רגילים" ללא דראמות מיוחדות. בא לי שפשוט המקום הזה ייעלם, שהוא לא יהיה חלק ממני. באמת- איך אני מכניסה אותו לקשרים נורמאטיביים? תודה על הסבלנות דורותי