נופלת... שוב..

נמאס לי מהחגים האלה. מתגעגעת אליה. אני במערבולת ענקית. נופלת ואין מי שיתפוס אותי. מרגישה עזובה. נטושה. אוף. יודעת שצריכה לחשוב רציונאלית ולהגיד לעצמי שזו רק חופשה (ובאמת מגיע לה לנפוש) אבל הרגש משתלט. נופלת. נמאס לי מהנפילות...

שלום ניצן, אין סתירה.. ברציונל - רק חופשה שלה, בחוויה - נטישה ונפילה. כשהיא תחזור תדברו על כך ותעבדו את זה יחד, ואז תרגישי יותר מוחזקת ומוכלת ופחות לבד. עד אז - אנחנו כאן.. ענבל

כל כך מבינה לליבך... כל רגע נדמה שאפשר להתרסק, יש נפילות, נלחמים וממשיכים, ושנייה אח"כ הנה עוד אחת. הלוואי שהיה אפשר לישון כל התקופה הזאת. והכי קשה היא הידיעה שכל הנפילות האלו קשורות לטיפול, משהו שיזמנו בעצמינו כדי להיטיב עימנו, והמחשבה שאולי אם לא היינו הולכות לטיפול לא היינו בכל הסבל הזה. בתחושתי אין שום דבר שיכול להרגיע את המוצפות הזו, אולי רק הידיעה שאת אכן נופלת אבל גם שורדת, ושמתי שהוא, מתי שהוא, זה ייגמר. כשקראתי את ההודעה שלך קפץ לי השיר מעליות של דודו טסה לראש, הוא לא ממש מדויק, אבל אפשר "להלביש" אותו: "מעליות מעליות עולות יורדות ומתרסקות אבל אני גבוה מכולם כלום לא נוגע כלום לא נוגע רק המבט שלך" אז את לא גבוהה מכולם, ואת בתוך המעלית מתרסקת שוב ושוב, ואולי רק מילה או מבט מהמטפלת יכול לגעת באמת...אבל באמת שמתי שהוא תוכלי גם להסתכל על התהליכים האלו, על הנפילות, מבחוץ- יותר לראות ולהבין מתי ולמה את מתרסקת ופחות להרגיש. מאחלת לך שהמתי שהוא הזה יגיע הכי מהר שאפשר... דורותי

תודה על התגובות. נראה לי שהזמן שעובר גורם לתחושות ההתרסקות האלה קצת לשקוט לאט לאט. זה קשה. אומרים שרחוק מהעין רחוק מהלב. אני מנסה לאמץ את זה ולנסות להחזיק את עצמי לבד ולהזכר שלפניה באמת הייתי לבד והסתדרתי (פחות או יותר..) אבל עכשיו כשהכל (אבל הכל) מוצף ופתוח אני מרגישה חשופה ופגיעה ומרגישה צורך עז (בסיסי כזה) להיות עטופה. לא קל אבל אני משתדלת להיות רציונלית ופחות ריגשית...