יותר רך...

ענבל בא לי להתכנס אחרי שהתפזרתי כאן מידי היום. אבל דווקא עכשיו אני רוצה לשתף אותך ואתכן חברות יקרות במה שקרה היום. אתן שהכלתן אותי ברגעים הקשים של האין שהשתלט על כל כולי. כשבאתי הוא חיכה לי בחוץ.נשען על הרכב.ממש חיכה. והרגשתי שהוא טעון משהו.ושיש לו הרבה מה לאמר. והיה נדמה שהוא פגוע. אבל הרגשתי שהוא ממש מנסה לתת מעצמו.ולהראות שכן.שאכפת. ונראה שהוא גילה סדקים ראשונים. והרגיש לי פתאום שהוא מנסה ומתאמץ.אפילו שלא כל כך הולך. ופתאום התמלאתי עליו חמלה ורחמים. היה אכפת לי מזה שלא הולך לו איתי... שהתדרים לא מגיעים. שהמים לא מחלחלים. וגם הרגשתי כמה כן אכפת . היה קרוב ואישי ונוגע .אבל לא כואב מידי. וסוף סוף הישרתי מבט אחרי הרבה זמן שזה כמעט ולא. הוא דיבר על הדוקרנים.שאני משתמשת בהם כשמרגיש לי לא נוח. ואמרתי לו שזה מפגש לא נעים והוא שוב אמר:"אל תדאגי לרגשות שלי" אבל הפעם הוא נשמע פחות נחרץ.והיה נשמע שזה קצת הפוך. וגם הרגשתי אותו באמת כמו שהוא. כמו התפזרו העננים.והערפל התפוגג.ויצא מהעמימות.ממש כמו שבלול שמגיח מהקונחיה... שכן שהוא מבקש שלא אפגע בו ובעצמי. והכי נוגע ללב הוא היה כשדיברנו על ההתכווננות שהיתה לקויה כ"כ והוא חשב ראיתי אותו מחפש ואולי קצת פגוע. והוא אמר אם אני יכולה לקבל אותו כך עם הפגמים וחוסר המושלמות. שלו כמטפל .ממש הציפו לי דמעות את העניים. ממש התמלאתי מבפנים.אין לי מילים להסביר. ענבל .אולי תסבירי מדוע רק כשאני גוררת אותו לקצה,לפינה,אז הוא אוטנטי אמיתי אנושי כמו שהוא.חבל לא? ובסוף הוא אמר לי __ אני שמח שבאת. וזה ממש הרגיש קרוב ואמיתי. ככה התפיסנו לנו שתינו לפני יום כיפור. וקיבלנו אחד את השני.באמת. ועכשיו אני אפילו מתחילה להבין שגם אם פיזית האו לא ממש נוכח הוא עדיין איתי ושהאכפתיות והאהבה לא נגמרים ברגע שאני יוצאת משם ,נכון? נעצמות לי העניים .אני עייפה נורא.יותר מידי ליום אחד. ומחר יום כיפור בו אני רוצה להתכנס לחשבון נפש .ולהתכנס בבית הכנסת. גמר חתימה טובה. צום קל. אדוה

הי אדווה מאד מרגש לשמוע על התהליך שהיה ביניכם.. אני מקווה שזה יחלחל ויחזק אצלך את הבטחון בו ובקשר באופן שיאפשר לך פחות לדחוק אותו לפינה כדי להיווכח בכך בכל פעם מחדש.. התכנסות מיטיבה, ענבל

ממש כיף לשמוע... אני חייבת להוסיף שלא בטוח שהוא היה צריך שתדחפי אותו לקצה כדי להיות כזה, אבל כולנו (ובעיקר גברים) כשאנחנו מרגישים מותקפים וחסרי ערך נוטים להגיב בהגנתיות ולא להודות בטעויות שלנו או להתנצל. ואולי רק אחרי כמה ימים הוא יכל לזנוח את האגו שלו ולראות מאיזה מקום פגיע את מגיעה ואיך הדוקרנים הם שלך ולא באמת חורים שנמצאים בו. זה חשוב שהבנת שפגעת בו (אני לא אומרת שתפסיקי) כך בעצם מבינים שאנחנו אכן מעוררים רגשית את המטפלים שלנו ולא רק ממלאים להם עוד שעה ריקה ביום. מעניין שהוא היה צריך לעשות ממש צעד פיזי של קרבה כדי שתאמיני שאכפת לו, לחכות לך בחוץ... זה חתיכת צעד, כל הכבוד לא שהוא לא נבהל משבירת הסטינג ואפילו הרשה לעצמו להביע מבט שאינו נייטרלי... מעניין לחשוב איך היית מרגישה אם הוא היה עושה הכל אותו דבר רק ממתין לך בקליניקה, נדמה לי שיהיה הבדל משמעותי... מדהים אותי כמה כולנו כאן בגילאים שונים, מצב משפחתי שונה, רקעים שונים, אמונות ומנהגים שונים, ואיך שהוא כשזה נוגע ליחסים עם המטפל או המטפלת, כולנו אותו דבר...אולי זה הדרך להגיע לקרבה עם הפלסטינאים? לשלוח את כולם לטיפול? טוב, והנה אני מתחילה להיסחף... אז כיפור (לא יודעת מה אומרים) יעיל? קל? מספק? וגמר חתימה טובה דורותי