לענבל ולכולן

ענבל- התגובות שלך היום ממש יוצאות דופן...אני מצטערת על זה שפספסתי את כל הטוב שניתן והובא לכאן. גם מחר יהיה? אפשר לקבל גם סתם ככה? בלי לכתוב על מצוקה כל שהיא? בכל מקרה רציתי להפנות את ציבור הפונות למאמר שנראה לי מעניין ורלוונטי (עוד לא קראתי) על טיפול בעידן הדיגיטלי... http://www.israpsych.org/books/?p=578 זה הקישור...מקווה שיהיה מעניין דורותי

לענבל, דווקא באופן מפתיע תשובתך מלמטה בכלל לא תסכלה אותי. וזה נכון שדאגה ואכפתיות חד כיווניות הם לא בהכרח מייצרות תלות... אז שאלה אחרונה בנושא- את חושבת שטראומות מאוד עוצמתיות לאישיות די רגישה אבל מעל גיל עשר יכולות לייצר מצב כזה בטיפול? או שעד גיל עשר העצמי צריך להיות מספיק חזק כדי לשרוד יותר טוב גם בטווח הרחוק וכך לא ליפול למשבר, רגרסיה ותלות בטיפול? אני שואלת ואני מבינה את הבעייתיות בשאלה, מה זה טראומות חזקות, כה זמן הם נמשכות, האם יש סביבה תומכת וכו' וכו'. אני פשוט מנסה להבין, גם באופן אקטיבי בחיים שלי, איך הילדות המוקדמת שלי נראתה. לי היא זכורה די טוב, הייתי ילדה מאוד חרדתית אבל היו לי הורים שמאוד אהבו אותי ולתחושתי נתנו לי הכל. בתחושתי הייתי מרכז עולמם. עכשיו אני יודעת שאמא שלי היתה בדיכאון, אני לא יודעת ממתי, וכבר התייאשתי מהנסיונות לאתר את הפסיכולוגית שהיא הלכה אליה לפני 20 שנה... ואבא שלי דפוק לגמרי, אבל אמא שלי חיפתה על זה מאוד טוב לאורך השנים. אני כל הזמן עסוקה באם מה שחשבתי שהיה לי באמת היה לי. וכולם אומרים לי שזה לא משנה, אין מצב אובייקטיבי, החוויה הסוביקטיבית שלי זה מה שחשוב, אבל זה לא מניח לי... מה עושים?

הי דורותי, תיאורטית - כן, לדעתי גם טראומות מגיל 10 והלאה יכולות לעשות נזקים ב'עצמי', וזו תמיד גם שאלה בכל זאת על איזה תשתית זה הגיע (מה היה לפני גיל 10). משפט הסיום שלך נכון - חשובה החוויה, וזה גם מתקשר לי למה שאני אומרת לך פה לא מעט, קצת להפסיק לנתח.. איתך, גם בניתוח התיאורטי והאינטלקטואלי , :-) ענבל