שתיקה ודיבור, ביחד ולבד

הי ענבל, לא בטוחה מה בדיוק לספר ומה לא.. אני מרגישה קירבה מאוד גדולה ביני לבינה. היא יומיומית איתי, ולא רק פסיכולוגית, וזה מחמם לב ונעים. את סיום המפגשים היא בדרך כלל אוהבת לסכם בכמה מילים, ובאחרונה היא שתקה. הייתה פגישה מפוזרת, קפצתי די מהר בין נושאים ובין תחושות- רגע צחקתי, רגע בכיתי. היא דירבה מעט. הרגשתי שהיא חושבת.. היא לא הסתכלה עליי והיה נדמה לי שהיא שקועה, מחפשת, מסדרת, מארגנת ולפעמים גם מרחפת. התבוננתי בה מהצד ולא רציתי להפריע. הרגשתי אהבה פשוטה אליה, שמחתי על האמון שלה, על שנתנה לי גם את השתיקה שלה.. יש בזה משהו אישי ולא רציתי להפריע. היה לי נעים להתחשב בה.. בסוף הרימה מבט, אבל הסתכלה קצת הצידה, כאילו היא מהססת ועוד לא בטוחה אם לדבר או לא ודיברה לאט.. אמרה שהיא מרגישה געגוע. לא רק שלי אליה, אלא בכלל- שהיא מרגישה ממני געגוע כללי. שבתחושה שלה בזה צבעתי את כל מה שסיפרתי לה.. התרגשתי נורא.. עם כל מילה שלה התרגשתי יותר. חשבתי על העור שלה, תוך כדי, על הנקבוביות שלו, ועל העיניים וחוש הראייה בכלל.. הרגשתי שאני מנסה לאתר את האיבר המדויק איתו היא מרגישה. זה היה מדהים.. ממש התמלאו לי העיניים בדמעות. זה לא שאני בדיוק מרגישה געגוע, אבל זה מאוד דומה. משהו שם הרגיש כאילו היא נוגעת בבריכה פנימית מאוד.. שתינו שתקנו, ונפרדנו בדלת בלחישה כמעט. בימים כאלה נוגעים אני בדרך כלל מרגישה צורך לשלוח לה משהו, במייל או אסמס, לומר תודה או להגיד שהתרגשתי, וכאן זה הרגיש אחרת. כאילו מילאו גומת השקייה מסביב לעץ, עד גדותיה ואין כבר מקום לעוד מילים. מלא עד הסוף וצריך לתת למים שנקוו זמן לשקוע קצת.. ואולי בכלל הקירבה הזו התפרשה לי "תני לה מרחק".. אני באמת לא יודעת. רק מרגישה שאני לא יכולה להוסיף מילה אחת נוספת. זה קשה לי, כי מרגישה צורך לגשש ולבדוק אם זה הדדי, הצורך לחסוך במילים כמה ימים. (אם אנחנו בסדר עדיין). את חושבת שהכבדתי? שנפרדנו מלנכוליות? מה יקרה אם אתקרב מדיי? עד כמה אפשר להתקרב לפני שתרחיק בעדינות? (לא בקשר למייל, באופן כללי..). אני מפחדת מהקירבה, מהרצון שלי לחבק אותה, לאהוב אותה גם במגע מידי פעם. מה את חושבת על התחושה שהפעם צריך לשתוק בין הפגישות.. שלא נשאר להן מקום להיספג וצריך לתת לאדמה לשתות, שלא אמאיס את הדיבור. אותי. כמו שריר מילים שנמתח מדיי. עצב.. היום כתבתי קצת הרבה, אני מצטערת.. לילך

שלום לילך, את אדם רגיש מאד.. מאד.. מאד.. וכזה גם הטיפול שלך. רגיש עד הנים הדק ביותר, עד הנקבובית החשופה ביותר, עד לעומק הבריכה הפנימית.. של שתיכן, כנראה. בין המילים לשתיקה, בין הביחד ללבד, יש גם קירבה והתרחקות. התנהגי כפי שמרגיש לך נכון, גם אם עכשיו זה לשתוק, להתרחק. ואם את תתקרבי והיא זו שתרחיק - זה רק חלק מהריקוד, מהתנועה המשותפת.. לא צריך להיבהל גם מזה. תודה על השיתוף , זה אכן מרגש. ענבל

לילך רוצה לכתוב לך,כל פעם פותחת הודעה ומתחרטת. מקוה שזה בסדר. עדינות,רכות ,מגע מרפרף כתבת בריכה? בריכה של רכות מדהימה אני מרגישה. מרגישה כל כך נוקשה ואגרסיבית לידך. לא יודעת להסביר. הנימה . הרבה חן ואצילות ונשיות מדהימה. והתנועות נדמות לי רכות משהו. ואם ענבל אמרה ריקוד אז מצטייר לי מין בלט כזה. והנויאנסים הדקים ,שאת מבחינה בהם ,הטית הראש .הנימים הדקים ביותר. והרצון שלך להתחשב בה שלי אמר שמשכתי עד הקצה.שדחקתי אותו לפינה. וטוב לכן, כנראה לשתיכן. והעולם הפנימי שלך שמלא וגדוש . אצלי מרגיש כל כך ריק וחסר. ואם כתבת על שתיקה זה מזכיר לי שבנגינה יש תו כזה שאומר שצריך לרגע לשתוק ,להרים את הידיים מהפסנתר זה חלק מהמנגינה.ןאחר כך ממשיכים וזה נותן מין עוצמה כזאת לשיר.השתיקה הזאת. ועכשיו שאני כותבת לך משהו בי נרגע. אולי חלק מהטוב עבר אלי. אכן יש הרבה עוצמה ברכות הזאת. [ואגב -זאת שיטה טיפולית כזאת של טובי צייטלין"עוצמת הרכות"] מקוה שאדוותי תגיע ברכות שלא אקלקל משהו.מהיופי הזה. אדוה

הי ענבל, חזרתי לקרוא את התגובה שלך כמה פעמים היום.. היא מאוד הזכירה לי אותה ודברים שהיא הייתה כותבת לי פעם. ובמקביל, היא עשתה לי קשה.. רק בשנים האחרונות גיליתי שאני אולי בן אדם קצת רגיש, ואולי לכן המשפט הראשון שלך נחווה לי מאוד אישי. כאילו אמרת בקול רם משהו סודי.. אז קצת האדמתי-הסמקתי ואפילו הרגשתי חולה.. או סתם צורך לנוח קצת במיטה. כבר שכחתי שתגובות פורומיות אמיתיות יכולות לגעת בך עמוק כל כך. תודה שהתבוננת, הרגשת וכתבת, ליל מנוחה, לילך