שלום ענבל,

קבענו שאני שולחת לו מייל אחת לשבוע, והוא מחזיר לי תשובה הכי מהר שיכו. (לפעמים זה באותו יום לפעמים יומיים אח"כ) עכשיו הגעתי לשלב, שזה מעצבן אותי. שאני לא יכולה לסבול את הקונקרטיות הזו שבמיילים שלו. שדווקא בכתב אני מרשה לעצמי הרבה יותר לפרגן, לדבר על החוסר, על ההמתנה על הציפיה. אני מרגישה שאני הרבה יותר חושפת רגשות, חולשה, הזדקקות. והוא באיזה מכניות שכזו. אני שמח ש... טוב ש... אני מניח ש... ושוב- שמחתי לשמוע ש... כל כך מדוד, כ"כ שקול ומחושב. מתעלם לחלוטין מכל הבעת רגש מצידי. גם כשאני מספרת על משהו שעשיתי או הצלחתי. הוא שמח לשמוע, אבל איפה איזושהי מילת חיזוק, תפיחה על השכם?? אני כותבת לו, שלפני ר"ה אני ארצה לשלוח לו עוד פעם מייל והוספתי בסוגריים: אם אין לך בעיה... והוא עונה לי :אין לי בעיה, את יכולה לכתוב. אה, לא הבנת שזה היה סתם לשם נימוס?? באמת אין לך בעיה לקבל ממני איחולים לקראת השנה החדשה? כל הכבוד! מגיע לך מחיאות כפיים. (נכתב כמובן בציניות...) נמאס לי שאני כ"כ רוצה בקירבתו, למצוא מקום בליבו, וששום דבר פה לא הדדי . נמאס לי שחסר לי כ"כ ואני מתאכזבת כ"כ הרבה פעמים. פעם אחת שכתבתי לו שהמיילים מגיעים אלי נושבים קור, וחסרי אמפתיה, הוא שלח מייל תשובה, שאכן הצליח לגעת קצת יותר. אבל מאז שוב הספקתי להתאכזב... פתאום לא בא לי לשלוח לו כלום לר"ה. ובא לי שהוא קצת ידאג מה קורה איתי, ושקצת קצת ירוץ אחרי ויחכה למשהו ממני, לפחות קצת שירגיש את מה שאני מרגישה. ובכלל, פתאום נראה לי כ"כ מוזר להיפגש שוב בקליניקה. ואיך פגישה מחודשת אחרי הפסקה של חודשיים, אמורה בכלל להתנהל? נראה לי מלאכותי נורא. לקחת את כל הרגשות והתחושות שחשתי ועדיין חשה ולהכניס אותם למילים קצרות, בישיבה מאופקת במסגרת קצובה של זמן... לא מלבב בעליל. מרגישה רע בתוך עצמי. גם על כך שיש לי אליו טענות בכלל, ברור לי שהוא לא חייב לי כלום. וגם רע לי על זה שדווקא לקראת הסוף, כשחזרתו כבר נראית באופק, אני רוצה לשבור את הכלים, ואני לא מרוצה ממה שהוא עושה כביכול עבורי.

הי מיקי, זה הקטע עם כתיבה במיילים.. לחלק מאיתנו זה עוזר להיפתח יותר, להיחשף. את חלקנו זה הופך דווקא לרשמיים יותר, קורקטיים, כאילו יש איזה כובד משקל או אחריות יתר למילה הכתובה.. יכול להיות שהמדיום הזה מוציא ממנו משהו כזה, והאמת שאני זוכרת שגם בפגישות עצמן הוא לא בדיוק 'נשפך' - אולי בפגישות יש יותר מחוות בלתי מילוליות שאת יכולה להרגיש מהן אכפתיות ובמדיום הוירטואלי זה חסר ונשארת רק הרשמיות. בכל אופן, צריך להתאזר בסבלנות עד חזרתו.. זה אמור להיות ממש עוד מעט, לא? בברכה, ענבל

מיקי אפשר גם לאמר משהו? את האמת שחשבתי עליך די הרבה לאחרונה. אני זוכרת שכתבת שהמטפל שלך נוסע ל7 שבועות. אני מהצד לא יכולתי להכיל את זה.כמעט השבעתי את המטפל שלי שהוא לא יעשה לי דבר כזה. המטפל שלי נסע לשבוע ואני אחר כך לא יכולתי להסתכל עליו,הרגשתי נטושה ואבודה. אני כ"כ מבינה אותך.זה כ"כ קשה.הוא מרוחק ואת זקוקה לו.והוא איננו.ואז את רוצה לזרוק אותו ע"כ שהוא לא לידך.אבל את כן מחכה לו... זאת חוויה של נטישה. ובמיוחד אם כשכתבת שהוא לא מגלה אמפתיה ,או שאת מרגישה כך כי הכל כל כך רחוק וזר. אני לא יודעת אם אני מכניסה את עצמי בחוויה שלך.אבל תדעי לך שאני מאוד מזדהה איתך.וגם חושבת שיש לך יכולות אמון גבוהות בו.וכנראה באנשים בכלל.זה נכס לא מבוטל. לי אין רבע.שמינית מזה. זכותך גם לכעוס עליו. בעיני זה אפילו מתבקש. מאחלת לך המתנה שלוה עד כמה שניתן. ושנה טובה בטיפול ובכלל אדוה