הי ענבל

הי ענבל מה שלומך? אני חרדה שוב...לכל הדמויות הנשיות המשמעותיות בחיים שלי, לאורך ההיסטוריה, מתעוררת בעיה רפואית. אני כבר לא מחזיקה באמונה המיסטית שזה קשור אלי, אבל עכשיו דמות מאוד משמעותית שמאוד תמכה בי בשנה האחרונה חולה. ואני ממש מפחדת שיקרה לה משהו והיא תמות או שמשהו נורא יקרה. לצד זה, דמות אחרת בחיי, שגם היא מאוד חשובה לי ואני מאוד משמעותית עבורה, חייה מתפרקים לנגד עיניה מכל הבחינות, וכולם מסביבי אומרים לי שזה לא מתפקידי להציל אותה, שאני צריכה לשים גבולות ושזו חשיבה אומניפוטנטית שאני יכולה לשנות דברים. ומבחינה יבשה זה נכון שאני עושה הרבה מעבר למה שאני "צריכה" לעשות, אבל איך אפשר להיות אדישים, לדאוג לרווחה של עצמי כשמול עיניי חייו של אדם מתפוררים. ואני יודעת שיש מלא הומלסים ברחובות ואי אפשר לדאוג לכולם, אבל זה לא סתם מישהו, אלא מישהו שיש לי קשר איתו, ועוד הרבה דברים... בקיצור, מתעוררות בי הרבה דאגות, לאנשים שסביבי, ואני מרגישה שאני רוצה לעשות כל מה שאפשר, מודעת לכך שכוחי מוגבל, אבל גם מרגישה בודדה ומיותמת. במקרה בראשון אני מפחדת להינטש שוב ובמקרה השני אני פוחדת לנטוש. הקושי "לנטוש" חזר על עצמו הרבה עם ילדים שעבדתי איתם, והבנתי שזה מחזיר אותי למקומות הננטשים שלי ולכל התחושות האלו. קשה לי לעשות לאחר מה שעשו לי וכל כך כאב. אוף, אני בבלאגן מוחי, בדאגות וחרדות...מישהו אמר קסנקס? כמובן שכאן אני משתפת רק בחוויה הפנימית שלי, אבל מחוץ לה יש המון דאגות קונקרטיים שבהן לא ניתן לשתף וגם אין איך לעזור... ואני יודעת שכתבת לי כמה פעמים להפסיק לנתח ולפרש את עצמי, אבל זה מנגנון כל כך חזק אצלי שהוא מופעל באוטומט, אז אין מצב שאני אפסיק. ולגבי השיר- אני ממש שונאת להישאר סקרנית...לפחות תגידי לי אז למה בחרת להפנות אותו לדורותי? תודה רבה רחל

שלום רחל, צריך להפריד בין היכולת להיות שם בשבילן לבין ההזדהות העמוקה שמערבבת אותך איתן. כנ"ל עם הילדים. חשוב להשתמש בניסיון האישי שלך וביכולת שלך להבין את הכאב כמנוף לעזרה, אבל אם תתבלבלי ותתערבבי, זה לא יהיה טיפולי עבורם, זה יהיה ניסיון לטפל בעצמך דרכם. ניסיון - כי זה בד"כ לא מצליח כשעושים זאת מתוך הזדהות יתר. ובאשר לבחירה שלי בשם דורותי - זה רק בגלל ש'מולה' היתה כל האינטראקציה ההיא. 'רחל' עוד לא עשתה שום דבר.. הרגיש לי מוזר להקדיש 'לה'... שבת שלום, ענבל

אני לא מתערבבת, אני עוצרת את עצמי מבחינה התנהגותית, אבל מבפנים זה ממש קשה לי. מבפנים אני מתערבבת, אבל את הבפנים למדתי טוב להסתיר ואני יודעת מה "נכון" לעשות. את ההודעה מהלילה לא זכרתי ששלחתי, אולי זו היתה דורותי המגעילה הזו...רחל לא שולחת הודעות כל כך מיואשות ונזקקות. שוב אני מרגישה שאני צריכה להגן על שפיותי...אחרי כל כך הרבה דינאמיקות חשבתי שזה נגמר...כנראה שחושפים את העולם הפנימי אי אפשר לצאת נורמאליים..מזכיר לי את פינק פלויד "and if i show you my dark side will you still hold me tonught..." אני עייפה, מרגישה לא מובנת, מתוסכלת (וכמובן דחויה, לא אהובה, לא רצויה- אבל זה כבר מובן מאליו). אבל כל עוד אני עסוקה באחרים ולא בעצמי זה כבר אומר שיותר טוב. אבל להשתמש בכאב שלי כמנוף לעזרה לא ממש יעזור למישהו חולה שאשתו עזבה אותו, הילדים לא מוכנים לדבר איתו והוא נשאר חסר בית...והכי עצוב זה כשלא מבינים איך זה "נחת" פתאום. אבל באמת אין לי מה לעשות חוץ מלהישאר מתוסכלת ועצובה... והדמות הראשונה היא דמות שאני נעזרת בה ורגילה שהיא החזקה והמעניקה, והנה שוב אני מוצאת את עצמי מול ההיפוך...אין מה לעשות, מתערבבים... יש פתרונות? עצות? תובנות? ושאלה אישית- האורך של ההודעות שלי מפריע לך? תודה רחל