ברוך שובך

ענבל שלום, מקווה שנהנית בחופש! כל היום אני מתאפקת כל כך חזק לא לכתוב הודעה, ועכשיו נשברתי. למה להקשות על עצמי סתם? גם ככה אני מתאפקת עם כל כך הרבה דברים אחרים, אז לפחות עם ההתמכרות לפורום אני אשלים. למרות שהיה לי מצוין שהפורום לא היה, אבל עכשיו שהוא חוזר, אני לא יכולה שלא להשתתף... אני במצב טוב בטיפול, מתרוממת, עדיין שמרגישה שכל יום הוא קרב מחדש, וצריך לסחוב, כל יום ביומו, אבל אני כבר מתחילה להרגיש אופטימיות, שככל שיותר ימים שאני אסחוב בשלום יעברו, יהיה יותר טוב, והמשבר ינופף לי לשלום. אבל עדיין קשה, תחושת החמדנות, שלא מספיק, שאני צריכה עוד. והיא אמרה שאי אפשר פעמיים בשבוע בגלל רשימות המתנה ארוכות בתחנה. כבר חשבתי היום אולי להציע חצי שעה ביום ראשון וחצי שעה בחמישי, לפחות עד סוף החופש.אבל האמת שגם התחושה הזאת יותר נסבלת מפעם, אבל עדיין קשה. זה יהיה תובעני מצידי ונודניקי אם אני אבקש שוב פעם פעמיים בשבוע, או אציע לחלק את הפגישה? זה יהיה מעצבן או בסדר? אני קצת באופוריה בזמן שליחת ההודעה עכשיו, כי אני כותבת על אותן תחושות שכתבתי עליהן כל כך הרבה בעבר, אבל בתחושה אני יודעת שזה בעוצמות הרבה יותר נמוכות. אין מספיק מילים בשפה שלנו כדי לתאר את מגוון התחושות והעוצמות השונות שלהן. אני בודדה 5, נזקקת 7, אופטימית 6 ועצובה 4 (מתוך 10 כמובן). עד לפני חודש חודשיים, הכל היה 10 ואופטימיות 0...אני בהגנות מאניות? זה יתפוצץ לי בפנים? מקווה שלא... טוב, ושוב אני שמה לב שאני מזיינת את השכל כדי לקבל יחס, אז אני אפסיק...אפשר תשובה בינונית? ולא קצרה? כן, היום אני עסוקה במדידות... תודה רבה דורותי

שלום דורותי, זה בסדר להרגיש נזקקת או חמדנית, זה גם בסדר להרגיש מתרוממת או מתמודדת טוב יותר. הדרגות , כפי שהיטבת לציין, משתנות. אנא ממך, הסתפקי בזה (בחיבור לתחושותייך). לא צריך גם לנתח אותן (הגנות מאניות? למשל). בברכה, ענבל