לילה לא שקט

שבוע לא פשוט הולך להיות. אחותי הגדולה חזרה עם משפחתה מטיול הבר מצוה בארה"ב.וזה נורא קשה ונורא מבלבל.ביחד אתם חזרו לארץ גם כל הקונפליקטים והבעיות המשפחתיות הלא פתורות,וגם בעצם אבל התחלתי,מאוד שונה ממה שאני מרגישה כרגע. מחר יש לאבא שלי סי טי. בדיקות שלו יצאו קצת חשודות ויש חשש שגם הוא חולה שוב.(היה לו בעבר סרטן במצב מאוד התחלתי במעיים)וביום חמישי היה אמור להיות יום ההולדת של אמא שלי,וביום שישי השלושים של אמא. איזה כיף,ממש כל יום יש אטרקציה חדשה.(גם אתמול לא היה משעמם לבן שלי היה מעל ארבעים חום).ממש לא ברור לי איך שורדים את השבוע הזה.אה וכמובן שהמטפלת שלי בחופש. דווקא אתמול הייתי בסדר.היו לנו שתי פגישות לפני החופש ממש ממש טובות ואפילו מאוד קרובות.ובגלל שיוצא לנו להפסיד שלוש פגישות היא הציעה שניפגש בערב ביום שהיא חוזרת (הטיסה שלה בלילה).מצד אחד זה היה נחמד שהיא דואגת ואכפת לה,אבל מצד שני זה ממש לא נעים ואפילו קצת מביך.והכי מבלבל בעיני זה שבלילה חלמתי שאנחנו בפגישה והיא מאוד חסרת סבלנות וכל הזמן מסתכלת בשעון .אז גם קמתי עצבנית עליה... אוף למה אי אפשר ללחוץ בשלט ולעבור מהר קדימה, לא משנה למתי רק לא עכשיו. יש בכלל זמן כזה בעתיד שבו יהיה נעים ומובן ושקט ? כרגע זה ממש לא מרגיש ככה... דנה

שלום דנה, מה שאת מתארת , עם כל הכבוד לאטרקציות החדשות לבקרים, הוא פשוט חזרה לשגרה.. אנשים נוסעים ובאים, הולכים וחוזרים, יש שחולים ויש שמבלים, ואת.. את פשוט שוב יכולה לראות ולהבחין בכל זה. אני מקווה, שאת יכולה גם לחיות את זה (את החזרה לשגרה). בברכה, ענבל

ממש לא פשוט וממש לא שגרה.מאוד קשה, עצוב, אחר ,שונה וחדש. אני מרגישה כאילו התחילה ספירה חדשה בחיים שלי,בכל תחום,בכל מקום,בכל קשר עם משהו אחר,אפילו כאן. כאילו הייתה רעידת אדמה נורא חזקה וכל הזמן יש רעידות משנה, וברקע כל הזמן יש כוננות לצונאמי שעלול עוד לבוא. והיום כמה עצוב, היום פעם ראשונה יום הולדת לאמא שכבר לא פה. אפילו יום הולדת עגול כזה שתמיד אנחנו מציינים באופן ממש מיוחד, תמיד ביחד כמשפחה.אבל עכשיו כל אחד "עסוק" בלהיות במקום אחר,כל אחד עם עצמו,לבד.כאילו שהלב של המשפחה הפסיק לפעום,אז במילא הכל מת. ומחר נגמר החודש שאחריו באמת אמורים לחזור לשגרה.ואני מרגישה שאני ממש לא יכולה אפילו להתבונן מהצד,בטח לא לחיות את זה.אני מרגישה כמו ילדה קטנה שפתאום גלתה שאמא איננה ולא תחזור שוב לעולם.אני מרגישה שהטיפול הרס לי את כל מנגנוני ההגנה,את הניתוק את ההדחקה.מרגישה שנשארתי ערומה ולבד,בלי יכולת אמיתית להכיל. כמה פתטי,כמה עצוב,כנראה שבאמת אני מקרה אבוד. מזל לפחות שאמא כבר לא רואה את זה... דנה