הרמאות הגדולה

לכל מי שמתעניין בהיבטים השונים של הפסיכותרפיה, סך הכל, ארבע עשרה שנה מחיי הייתי נתון תחת טיפול דינאמי. עברתי על בשרי ייסורי גיהינום, בלשון המעטה. פעמים רבות הייתי קרוב להתאבדות ו/או לאשפוז כפוי. שני חברי הטובים התאבדו כתוצאה ישירה מפסיכותרפיה שכזו (הם דיווחו על כך באוזניי בזמן אמת). גירושיי היו תוצאה ישירה של הטיפול (למרות שידוע לי על עשרות מקרי גירושין במהלך דינאמי - רק המטפלים, אני והאלוהים, יודעים בדיוק רב, כיצד המטפלים מתערבים וגורמים להריסת משפחות). כמו כן, שללו לי רישיון נהיגה כחלק ממסכת הלחצים עלי, וגרמו לי לעזוב לימודים במקצוע טיפולי, ואלו רק מקצתם של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לי עקב הטיפול הזוועתי הזה. ובכל זאת, אין בלבי דבר וחצי דבר נגד הפסיכותרפיה עצמה! ומדוע? כדי להבין עמדה "מוזרה" שכזו, אני מבקש להביא בפניכם מצב מקביל מתחום הכירורגיה: מעשה באדם שסבל קשות מכאבי גב איומים אשר הגבילו אותו והפריעו לכל מהלך חייו. פנה לרופאים. אמרו לו: רק ניתוח אולי יוכל לעזור! שאל: מה זאת אומרת "אולי יוכל לעזור"? אמרו לו בפסקנות: "70% מהחולים נשארים משותקים לכל ימי חייהם". ברוב ייאושו וסבלו ולמרות החזות הקשה, החליט האיש ללכת על הניתוח. ועתה, בהנחה שלא הייתה רשלנות פושעת במהלך הניתוח, וגם אם יישאר נכה כל שארית חייו, האם יוכל להאשים מישהו, אחרי שידע לקראת מה הוא הולך ואף חתם על כך?! לפיכך, לפי דעתי, צריך להבין שהפסיכותרפיה היא בסך הכל סוג מסוים של "כלי עבודה". השימוש בכלי עבודה זה עשוי או עלול להביא להטבה או הרעה במצב החולה. "כלי העבודה" לכשעצמו אינו "טוב" או "רע", אם משתמשים בו באופן הוגן! "שימוש הוגן", הוא שימוש על פי חוק זכויות החולה (1996). שם כתוב שהמטופל חייב להיות מיודע היטב היטב לתנאי הטיפול על מנת שיוכל לקבל החלטה בדבר הכניסה "לבוץ" שכזה, או לחילופין ויתור על אופציה קשה שכזו (שגם רווחים רבים עשויים להיות בצידה!). אני מכיר מאות אנשים שנפגעו נפשית מדינת ישראל, ועדיין לא שמעתי שמטפל כלשהו מסר למטופל כלשהו אפילו מקצת האינפורמציות שהחוק הנ"ל דורש באופן שלא משתמע לשתי פנים. זאת הבעיה האמיתית!

שלום צביאל, כקוראת נאמנה באתר 'קולות', קראתי את המאמר המלא לגבי הטיפולים שעברת. גם אני נפגעתי בעבר מטיפולים. המטפלים היו פשוט לא טובים או/ו לא אכפתיים. אבל השאלה שעלתה לי לראש שקראתי על כך שהמטפלים בצורה מכוונת ככלי טיפולי , גרמו לסילוקך מהאוניברסיטה, מהעבודה, ולגירושיך ,שזה לא מסתדר כל כך לוגית. גם אם יש דרך טיפול מעוותת כזאת (לגרום למטופל משברים יזומים כדי שיעבור שלבים של התבגרות רגשית). איך יש למטפל כוח להתערב בהחלטות הוועדות של האוניברסיטה? או להתערב בקשרים שלך עם עמיתך לעבודה כדי לגרום לסילוקך? מטפלים הם בני אדם ואינם כל יכולים. מצרפת קישור למאמר הרלוונטי: http://www.voices.co.il/zr/law.asp בברכה לילך

בשנת 1994, כאשר נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית, כבר הרבה שנים הייתי מוגדר מבחינה קלינית כ"חולה נפש", אז איך קיבלו אותי ללימודים?! פשוט, הרופא הפסיכיאטר שטיפל בי הוא זה שבא בקשרים עם העוסי"ם באוניברסיטה והוא הביא לקבלתי למרות מחלת הנפש הקשה שממנה סבלתי. אולי את לא יודעת, אבל במהלך הלימודים האקדמים במסגרת בתי הספר לעבודה סוציאלית, הצוות (שהם גם מרצים אך גם פסיכותרפיסטים מדופלמים!) מבצע "טסטים התנהגותיים" לכל התלמידים, ובייחוד למי ש"נחשד" בעיניהם הבוחנות בחוסר מוכנות ובשלות רגשית להפוך להיות מטפל בישראל. זאת אחת הסיבות שכמעט אין תנאי קבלה לבתי הספר לעבודה סוציאלית, אלא ישנה נשירה במהלך שלוש שנות התואר הראשון. דרך אגב, אנשי מקצוע ממוסדות שונים נוהגים לשתף פעולה במישור הטיפולי. קבוצה קטנה ו"נרדפת" שכזו, לא יכולה להרשות לעצמה, אי שיתוף פעולה... זה חלק מהמסורת ומהנוהג הטיפולי בכל העולם...