אוף

לא מצליחה להירדם... מחר קבענו שאתקשר אליה, בשמונה וחצי בדיוק. היא נהייתה קצת קשוחה איתי ואולי נוקשה. אני מפרשת נכון? ביום שלישי שאלתי אם נוכל לדבר מתי שהוא באמצע כי היא יוצאת לחופש שבוע הבא, אז היא כתבה שאו ברביעי או בחמישי בבוקר. היום שלחתי הודעה בעשר וחצי (זה עדיין בוקר...) ושאלתי מתי נוח לה ואם מאוחר מדי אז מתי מחר. והיא ענתה לי "מחר בשמונה וחצי". זה לא נוקשה וקשוח? בואי נניח שאני צודקת, כמו תמיד, אז למה היא ככה? כי היא התייאשה ממני ומהנסיונות לעזור לי ועכשיו היא לא מוכנה להקריב אפילו רגע של אי נוחות בשביל להיות בשבילי? כי היא כועסת? כי נמאס לה? כי היא חושבת שזה טוב לי? (לאף אחד זה לא טוב לקום בשעות כאלו כשהוא בחופש...). זה כל פעם מאכזב אותי מחדש..אני אפילו לא יודעת מה... בא לי לבדוק, ולהתקשר מאוחר יותר, או לבקש להתקשר מאוחר יותר ולראות אם היא תתגמש, אבל אני לא כזאת...אין לי אומץ לשטויות האלו. פעם היא לא היתה ככה, פעם היא היתה תמיד כשהייתי צריכה אותה (למרות שכשאני חושבת על זה אני בכלל לא צריכה אותה עכשיו, סתם בא לי לדבר). אני חושבת שנמאס לה ממני. והאמת, אני יכולה להבין אותה... ולנושא אחר לחלוטין- התמרורי אזהרה שאת מזכירה לפעמים (לא מבינה מה להם ולי, אבל נזרום), אז בדיוק קראתי שיר ממש מתאים, של דליה רביקוביץ, קוראים לו "סימנים" כשהכוס נופלת, רסיס נתז, ופסת נייר נשמטת ומשהו זח או זז ומשהו חורג מן המסגרת הנכונה צריך להשמר מזה מאד. עכשיו אני כותבת ומפסיקה, אפשר לחשוב, דפי נייר רבים נתקעו לי בגרוני. אני, אם אפשר כך לומר, כבר לא אני. אני למחצה, פחותת במהירות. יש ניע באויר. התבנית חסרה, אולי אני היא הנופלת במהירות. ואני מסרבת להאמין אני ממש מסרבת לראות. זהו לבנתיים, מקווה שאצליח להירדם בלי להיכנע לקסנקס הפתייני (כלומר בלי להיכנע לתוספות קסנקס...) מעניין איך הייתי בלי הכמויות כדורים שאני לוקחת...את מבינה שקיבלו אותי לפני כל המשבר, הייתי אז שונה לחלוטין. כלפי חוץ אני אותו דבר, אבל המון סערות פנימיות שלא היו הופיעו. את חושבת שהם טעו בכך שקיבלו אותי? שאם מבפנים אני דפוקה אין שום ערך לנורמאליות החיצונית? חשוב לי שתעני לי על זה בכנות. דורותי

דיברתי איתה, וזו היתה סתם עוד אחת מהדלוזיות נטישה שלי... הכל בסדר...

הי דורותי שמחה לשמוע שנרגעה הסערה (הנוכחית). מקווה שמשהו מזה יופנם וישמש לך לעזר לסערה הבאה, ענבל