מעברים

הי ענבל, משהו משתבש לי בשבוע האחרון... נעשה נורא נורא קשה. היא אומרת (אני חושבת) שקשה לי במעברים, ולאחרונה אני מאוד מרגישה בזה. ביקשתי לדבר על משהו "רגיל" דילמה בעולם שמחוץ לעולם הפנימי שלי. זה בדרך כלל משהו שמאוד קשה לי לעשות, אבל גם הייתי צריכה לקבל החלטה באיזשהו נושא, גם הייתי צריכה לומר שבקרוב נאלץ לחזור למתכונת חד שבועית, וגם היה לי סוחט להשאר ממוקדת ומכווצת כל כך במסלול הפנימי הזה. המעבר "החוצה" היה כל כך קשה שקשה לי לתאר. משהו בי כל כך נבהל, אולי, שהתחלתי לשנוא קצת.. כן, זה מפתיע, אני יודעת, אבל אני מרגישה שקשה לי להחזיק אותה טובה בדמיון שלי, קשה לי לסמוך, קשה לי להחזיק אותה קרובה. בא לי להרחיק, להדוף, לכעוס, להרוס.. כל אחת ברחוב או בטלויזיה שדומה לה קצת בשיער או בצבעים מעוררת בי גץ של כעס. היא אולי הייתה אומרת שזה טוב, שהיא רוצה (כבר) להכיר גם את זה בי, אבל לי זה קשה. מאוד קשה. הייתי שקועה עם עצמי וגם איתה מתחת למים, ופתאום היציאה המהירה הזו החוצה וכל האויר הזה והצבעים והקולות.. לפעמים זה מרגיש כמו סוג של פאניקה ובא לי לחרב הכל. לפעמים בא לי לבכות ולא יוצא. באחר הימים שהייתי אצלה, שקועה פנימה עד צואר, דמיינתי לשמוע יללות בכי ארוכות וכאובות בתוכי.. כל כך רציתי להיות ילד בן 4, עייף ומותש, עם שמיכי ביד, הליכה מזוגזגת ועיניים חצי עצומות. ל. (היום אני קצת מתביישת..)

הי ל. (הרגיש לי הפעם מתאים יותר..) התיאור שלך - מכווצת.. מעברים.. ממשהו פנימי.. מתחת למים... החוצה.. היציאה לצבעים וקולות.. - מזכיר ממש לידה, ולא כזו שנחוותה כנעימה... להיפך, פאניקה. מעניין מה קרה לך שם, אז, כשנולדת.. ענבל

אני מניחה שהיה לי נורא נורא קר פתאום :-) כאילו פשטו את עורי (עורה), והשאירו אותי עם קרום דקיק- גופי שלי. נורא מוזר לחשוב על זה... לא על שני גופים, אחד בתוך השני, אלא על אחד (אני) שמכוסה היטב בהמון שכבות של גוף (אני והיא). נעשה לי כמעט הרגל לכתוב פה.. כך היה בטיפול שהייתי בו פעם- הייתי כותבת כל יום, אני חושבת, על מחשבותיי סביב הטיפול.. זה נראה לי לא טוב. זו כנראה בחירה.. קל לי לפצל ביניכן ולהישען עליך לבנתיים, עד שאפגש איתה. אני חייבת להצליח להיות שלה קצת יותר (אני ממלמלת לעצמי).. (זה סימן שנעשה לי טוב פה, אני ממלמלת אליך..) תודה )( (זה פרפר) ל.