מיניות

רציתי לדעת באופן כללי כמה מקום יש בטיפול לנושא המיניות? עד כמה אנשים חושפים פרטים לגבי חיי המין שלהם בטיפול? חוסר הנוחות והמבוכה שכרוכה בכך מובנת, שכן מדובר בהחשפות אינטימית ביותר. רציתי לדעת היכן מעמיד הדיון בנושאים אישיים אלו את המטפל? האם הוא "חסין" מפני מבוכה, שיפוט או ביקורת? האם יהיה זה נכון מצידי להניח כי מטפלים רואים במיניות תחום "יצירתי" שיש בו מקום להתנסויות ולחוויות? אשמח לקבל את דעתך בנושא. כמו כן, אשמח גם לשמוע ממשתתפים בפורום ש"עשו את הצעד" ודיברו על האינטימי ביותר, כיצד הרגישו כלפי העניין. תודה.

שלום סיגל לא ארחיב בנושא. כאישה, מהרבה בחינות רצוי שתעלי את נושא המיניות בפני מטפלת. צד זה יחסוך את המבוכה ואת המתח המיני בינל לבין מטפל ממין זכר.

שלום סיגל, תודה על השאלה המעניינת. לכאורה, אדם שפונה לטיפול אמור להיות גלוי עם המטפל בכל הקשור לקשייו, שכן אחד הדברים המבדילים קשר טיפולי מקשר חברי, קרוב ככל שיהיה, הוא העובדה שמובטח חיסיון ושהקשר הוא לא אינטרנסטי במובן זה שפרט לעובדה שהמטפל עושה את מלאכתו ומקבל עליה תשלום, הוא אינו צד מעורב שעלול לנצל את מצבו של המטופל לתועלתו האישית, כפי שעלול לקרות בקשרים בין-אישיים אחרים. עם זאת, מסתבר שמיניות היא עדיין טאבו שישנם מטופלים המתקשים לדבר עליה גם עם מטפליהם. למשל, חלק ממטופליי ההומוסקסואלים לא "העזו" להעלות נושא זה בפני מטפליהם הקודמים וחשו צורך לפנות למטפל אחר, במקרה זה אני, כדי לפתוח את הדיון בנושא זה. מטפל אמור להיות "חסין" בתחום זה ולגלות גישה מקבלת ובלתי-שיפוטית כמו בכל תחום אחר. עם זאת, אין ספק שערכיו האישיים ממלאים תפקיד חשוב, ברמת מודעות כזו או אחרת, בהתייחסו למיניות כמו בהתייחסו לכל תחום אחר. שאלת הניטראליות של המטפל נידונה בספרות הפסיכואנליטית בצורה אינטנסיבית מאוד. "יצירתיות" בחיי המין היא אחת הפריזמות להתייחס אל הנושא. נקודת-מבט הרבה יותר שכיחה של מטפלים היא לראות בקשיים מיניים סימפטום לבעייתיות הכרוכה באספקטים אחרים במערכות יחסים, או להבינם על רקע האיסורים שהוטלו על המטופל ע"י הוריו. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין