מחשבה

הי ענבל, אני כמה ימים חושבת על נושא שעולה כאן מדי פעם, נטישת המטפלת לאחר שבירת הגבולות מצד המטופלת. אני נורא מוטרדת מזה כי אני לא יכולה לחשוב על דבר יותר נוראי מלהינטש ע"י מטפלת שכל כך משמעותית בחיי המטופל, ומצד שני, אם אני שמה את עצמי במקום המטפלת אני גם לא אוכל לסבול חדירה כזאת לפרטיות שלי, במיוחד שהיא מאחורי גבי. אני עושה הכללה אבל נראה לי שרוב המטופלות שפועלות כך, עושות את זה מתוך תחושת סקרנות מאוד חזקה שנובעת מאיזו שהיא אידיאליזציה של דמות המטפלת. סקרנות לגבי החיים המושלמים שלה, בבית היפה, עם הבעל המוצלח והילדים...ואני יכולה להבין איך האידיאליזציה הזאת יכולה לחרפן... ואז חשבתי מה יכול להיות הפיתרון למצב כזה ועלה לי רעיון לראש, מאוד לא קונבנציונאלי, אבל מעניין אותי לחשוב מה דעתך. הרעיון הוא שאם המטפלת תזמין את המטופלת ולו ליום אחד, לארוחת ערב אחת איתה ועם משפחתה, המטופלת תגלה שזו משפחה רגילה לכל דבר, עם הדפיקויות שלה, וכל האידיאליזציה שמובילה לטירוף תרד... מה את חושבת? זה יירד או רק יגביר את הרעב? ולגבי הנייטרליות של המטפל, אני לא חושבת שזה עלול להרוס טיפול, שהמטופל מכיר את המשפחה. כי רוב הבנות האלו הן לא מסוכנות או מזיקות, אלא פשוט חשות מה שכל מטופל חש רק ביותר עוצמה ויש להן את הנטייה יותר לפרוץ גבולות. אני חושבת על יחסי מדריך מודרך שיש בהם מן הפן הטיפולי אבל בגלל שישנה עבודה משותפת ואין כזו סודיות על החיים האישיים, האידיאליזציה הזאת בכלל לא מתפתחת. מה את חושבת? אני מצד אחד נורא סקרנית לגבי כמה דברים ומצד שני לא באמת רוצה לדעת אותם...ואין דבר שיותר מפחיד אותי מלפגוש את המטפלת עם המשפחה שלה. זה יהרוס לי את הפנטזיה שהיא קיימת רק בשבילי. וככה אני ממשיכה להאמין שאני הדבר המרכזי בחיים שלה...סתם... הייתי רוצה אבל לרגע לא חשבתי ככה.

(פיט-פט-טו, חיה שנהב) דורותי יקרה, על אף שהודעתך לקחה אותי רחוק למחוזות הציניות של עצמי, אנסה לענות על שאלתך ברצינות. אם מבינים את האידיאליזציה כצורך נפשי - בין אם מבינים אותו כצורך התפתחותי (כמו קוהוט) או כמנגנון הגנה המשרת את הפיצול (כמו קליין) - הרי שבהינתן שהוא כזה, אי אפשר יהיה לבלבל אותו עם מציאות או עם עובדות. ובינינו, עדויות לזה שהמטפל אינו מושלם אפשר לראות גם בתוך פגישה טיפולית, לא צריך להכניס את המטופל הביתה בשביל זה.. מעבר לזה - הניסיון למנוע שבירת גבולות ע"י מתיחת הגבולות עוד ועוד אף פעם אינו עובד. אויש, כמה שתצטרכי לשמור על עצמך בתור מטפלת.... ענבל

אידיאליזציה בדיוק את מדברת? מעולם לא עשיתי אידיאליזציה למטפלת שלי, לאף אחת מהן. גם לא דה -ולואציה. תמיד ראיתי אותם כאנשים בינוניים לחלוטין ולא לגמרי מבריקים. וכמו שאמר צ'כוב: "הפחד הכי גדול שלי הוא הבינוניות". ואיזו חשיבות עצמית יש בדברייך...

אני לא מכירה את הסיפור הזה... אשמח אם תספרי לי בקצרה... שגם אני אוכל להבין את הציניות. עכשיו לרעיון המהפכני שלי, שאני עוד מסרבת לוותר עליו...אין ספק שיש צורך באידיאליזציה, אבל כאן זה חורג מגבולות הנורמה והופך לאובססיה ואפילו טירוף...ואני חושבת שברור לכולם שהמטפל הוא לא מושלם, אבל יש את הפנטזייה שהחיים שלו מושלמים. ואולי אפילו מספיק פרט קטן שמפריך את התמונה המושלמת הזו והאובססיה יכולה להיפסק (אני חושבת). וכן אימות \ עימות עם המציאות יכול לעורר לדעתי אפילו את הלוקה בנוירוזת העברה קשה...וכאן אני מדברת על עצמי, שהרבה פעמים אני צריכה שמישהו ישים מולי את המציאות. ולגבי האידיאליזציה כהגנה או כצורך, הרי היא מתאפשרת בכזו עוצמה על המטפל דווקא מפני שהוא דמות כל כך עמומה ונייטראלית, ככה אפשר להשליך עליו את כל העולם. אולי אם נהפוך אותו קצת יותר לסובייקט (כמו שקורה לאט לאט) אובססיות כאלו לא יווצרו...שכנעתי? קצת? ובתור מטפלת- מזל שהלכתי לילדים... איתם ברור לי כמה גבולות חשובים. ואכן קשה לי עם ההורים, קשה לי עם ההבנה שמבוגרים צריכים גבולות, וקשה לי לשים גבולות לבן אדם כל כך נזקק שרוצה רק להיעזר בשביל הנוחות שלי. אבל לאט לאט, אחרי טלפונים בשעות הזויות, אני מתחילה להבין למה וכמה זה חשוב, אבל עדיין אין לי את הלב לעשות את זה...

קצת מבלבלים הכינויים... הפעם הבטחתי לעצמי לא לכתוב הרבה. אבל פנטזיית הארוחות המשחתיות אכן משכו את עיני. אני זוכרת שהן נכחו שם בטיפולים שונים שלי ובתחושה שלי ממטפלים כאילו יש איזשהי 'הזמנה' לצרף אותי לתוך המשפחה שלהם, לפתוח לי את הדלת, להכיר לי את הנפשות הפועלות. מוכרחה לומר שזה עשה לי ממש רע הרעיון. לא רציתי להיות שם לא באמת ולא בכאילו. גם בתוך החדר הונכחו הדמויות אלה בתור 'מה הבן שלי היה אומר על זה', וכמה דמיון יש לבת הקטנה וכו'. היתה תחושה של קרבה גדולה מדי כזו אלי שדחתה אותי כי באה בעיקר מצידם ובשלב מאוד מוקדם בטיפול ואני רציתי רק שיטפלו בי ולא יתידדו איתי ויתרגשו מדי להיות איתי. לא עניין אותי אף פעם לראות או לדעת על משפחתם. לא רציתי להיות ביתם, או שכנתם, או אפילו לא הדוורית שמביאה להם את המכתבים. אבל הם נקשרו אלי מהר מדי- הרבה יותר מה שאני הייתי מסוגלת ולכן הובלו תהליכים עוצמתיים ביותר ומהירים ביותר בלי שאני הייתי שזורה בהם במלואי. מוזר. לכן אני הרבה לא מתחברת לסגידה הזו ולפולחן האישיות הזה שעושים פה למטפלים. לא מרגישה שיש לי מה להוסיף או לומר לנושא. נורא פוחדת ליצור קרבה עם מטפל שירצה להזמין אותי בטעות לאיזו סעודה משפחתית או טיול שנתי (ברמה הסימבולית כמובן) לא רוצה שום הקשרים ופילו אם אנבא שיכולים בטעות להווצר כאלה אבטל מראש כל עיסקה שזו. רוצה עולמות נפרדים וסטרילים שלא מתערבלים זה בזה ומבלבלים. וענבל- כל הזמן מתואר פה הצורך של מטופלים לפרוץ את הגבולות האלה אבל לא מספיק עלה הנושא של מטפלים שפורצים לפעמים את הגבולות ומייצרים הזמנות מעוררות שאלות מתוך צורך אישי שלהם. ובקיצור-לארוחה שכזו הייתי מוכנה להגיע רק אם היו מבטיחים לי שישימו לי בסוף רעל ביין. מבינה ששיכת לקבוצת מיעוט ואולי הבעיה היא אצלי, אבל זה המצב.

אני מסכימה איתך לחלוטין, ואני חולקת את הרגשות האלו איתך. כפי שאמרתי אני מתה מפחד רק לפגוש אותה ברחוב...ובאמת המטפלת בתיכון תמיד הזמינה אותי לאכול איתה ותמיד סירבתי. הצורך שלי הוא גם רק להיות מטופלת ולא לדעת כלום על משפחתה. אבל ישנן בנות...שהצורך שלהן כנראה שונה, כי הן יוצרות קשר עם המשפחה, עוקבות אחרי המטפלת, מבררות עליה מאחורי גבה...על מקרים קיצוניים כאלו אני מדברת, ולא על מטופלים עם סקרנות גרידא. דורתי

ושוב, תחשבי על האופציה השנייה שעומדת בפני המטפלת והיא להפסיק את הטיפול באופן חד צדדי, שזו נראית לי אופציה נוראית ואכזרית מאין כמוהה... אז מה אפשר לעשות במקרים כאלו? להמשיך לסבול את הפחד והחובר אמון מהמטופלת, את הכעס על שפלשה למרחב הפרטי...זו סיטואציה מאוד בעייתית, אבל אני חושבת שבשום אופן הפיתרון שלה צריך להיות הפסקת הטיפול.

גם אני מתנגדת לפולחן האישיות של דורותי ואחרים בכל הקשור למטפלים. גם לי זה נראה הזוי ואשלייתי כי עבור המטפל זוהי רק עבודה וכו'. מצד שני, אני מסכימה איתך שיש מטפלים שממש מערבים אותך בחיים שלהם ומזמינים אותך ומערבבים אותך ואז כשאתה עושה איזושהי פריצת גבול בעקבות הזמנתם שמתפרשת כהזמנה לכל הדעות, הם מאשימים אותך על כך שביצעת פריצת גבולות ובגלל שידם תמיד על העליונה, מעתה הם יוכלו לעשות בך מה שהם רוצים, כולל לזרוק אותך לקיבינימט והפרדוקס הוא שהם ימשיכו לטפל באנשים ולגבות מהם כסף למרות שחטאו וסרחו... לכן: 1. אין לסמוך על מטפלים (וכן זוהי הכללה!). 2. תמיד להיות במרחק. 3. לא לעשות אידיאליזציה כי לעיתים קרובות הם הרבה יותר דפוקים ממך. מקווה שעזרתי.