הי

הי ענבל, איך מתמודדים עם אמא בדכאון? זו שאלה קצת גדולה, אני יודעת... אמא שלי כבר הרבה שנים on & off בדכאון. זה לא דכאון מאובחן ומטופל, אבל מאז שאני ילדה יש לה תקופות שהיא נשאבת לתחושות חוסר טעם עמוקות ולא עושה כלום. אין לה חשק או תאוות חיים לשום דבר, והיא בעיקר צופה בטלויזיה. היא מתפקדת במסגרת הבית- מבשלת, משוחחת עם כולנו, צוחקת, מקשיבה למוזיקה וטובעת בה, אבל לא מרגישה שום צורך לצאת מהבית או לדבר עם אנשים מחוץ למשפחה. בשיחת טלפון קצרה בינינו היא הודתה שהיא חושבת שהעייפות הפנימית שהיא מרגישה היא דכאון. אני מרגישה מועקה גדולה מאז השיחה ולא יודעת מה לעשות. אני לא חושבת שאפשר לעזור לה. היא חושבת שזה פשוט יעבור. אני עצובה מאוד.. לילך

שלום ל. קשה כשצל כזה - הדכאון - צמוד כל הזמן לאמא, מילדות.. את כבר מרגישה, אני חושבת , שזה לא כ"כ יעבור לבד. אני חושבת שאם היא מוכנה לטפל בעצמה - אפשר לעודד אותה לזה ולתמוך בה. אם היא לא רוצה ומעדיפה להישאר כך - צריך לקבל אותה כפי שהיא ולהפריד את עצמך ככל האפשר מן הדיכאון שלה, ולנסות ככל האפשר, להפריד את הדיכאון שלה ממנה. קל להגיד, קשה לעשות. ובאמת - מאד עצוב.. ענבל

שלום ענבל, היא מעדיפה להישאר ככה... אני לא חושבת שיש לה כוחות לשנות משהו. ובכלל- כש"אין בשביל מה", קשה מאוד למצוא סיבות טובות לפנות לטיפול. ואולי היא צודקת והיא כבר מבוגרת מדיי לטיפול מעמיק ולשיחות על ההורים שלה... אולי יש משהו בזה שהיא מדור אחר. הלוואי שיכלה.. אפילו לא בשביל לטפל במשהו או לשנות משהו, רק בשביל שיהיה לה מישהו/מישהי שנמצא שם רק בשבילה, ומחזיר לה אור בהיר ואוהב של עצמה, כמו מראה מוצלחת במיוחד. אמא שלי חמודה.. ואת צודקת שהדבר היחיד שאוכל לעשות זה לקבל אותה כמו שהיא ולשמור טוב טוב להפריד את הדכאון שלה ממני.. את צודקת. ובכל זאת.. כשמישהו אומר לך שהוא בדכאון, האינסטינקט הוא להתגייס, לחשוב מה לעשות ואיך לעזור. כמה אני אוהבת אותה.. אני כותבת על אמא שלי וחושבת על אמא של דנה ועל אמא של חברתי הקרובה, שנהרגה לפני כמעט 3 חודשים, וכואב לי הלב. כואב לי על האמהות שלכן, ואני כל כך מצטערת. אני כל כך מצטערת. לילה טוב, לילך וענבל, אני רוצה להגיד תודה. כל כך הרבה זמן הרגשתי פגועה וכואבת ולא הצלחתי להרגיש אותך. נחווית לי מרוחקת ועושה כאילו. זה השתנה.. אני לא יודעת אם משהו בי השתנה או משהו בך, ואולי זה לא משנה. אולי הייתי צריכה את המקום שנתת לי לומר שאני כועסת ופגועה, כדי להצליח להמשיך הלאה. אני רוצה להגיד תודה. באמת. המילים שלך נוגעות וטובות. אפילו ה'שלום ל.', במקום לקרוא לי הפעם בשמי, מרגיש לי רגיש ומגן. תודה על הרגישות.. שבת נעימה..

לילך ממי, רק רציתי לומר שגם אני מאד התפללתי עבורך. כבר המון זמן. המון המון זמן שאני רואה אותך נחבטת שוב ושוב ושוב. כאילו שער החומה נסגר עלייך ממש כשאת מעזה לגשת ולהתקרב. כאילו ראית אור מרחוק, רצית אך התמהמהת והמתנת, וכשלבסוף ניסית לחמוק פנימה, נסגר. והרעב הזה... היה קשה לי לראות. ממש קשה. וייחלתי לאותו רגע בו תיפגשנה. את יודעת, קצת בדומה למולקולה שנקשרת לרצפטור פנוי. וגם בלבי, במקביל ל"הו?ף" שלך אמרתי לי בלחש Whew! Finally אפילו אם נראה שמעט, אפילו אם נדמה שקצת מאוחר... לאט לאט... אני בעדך, ומברכת בכל לבי שהטיפול הנוכחי יהא לך מניב ופורה. (א.ה.)

א.ה. יקרה.. איזה כיף לראות אותך בכינוי הישן והטוב.. האם זה בסדר שאהגה לרגע את השם הארוך, ולא את ראשי התיבות? :-) האם עליי ועל א' דיברת? :-) את חמודה.. (באמת חשבת עליי?) היא מאוד טובה לי, א', מולקולה שנקשרת לרצפטור פנוי :-) איזו הגדרה יפה.. כמו שהייתה כשהכרנו, בדיוק במינון שנכון לי, כך גם באמת, רק בחמימות גדולה יותר ובפשטות. והשפה שלה אותה שפה מיוחדת, ופה ושם אני מגלה ביטויים מוכרים מפעם ומתפלאת (עדיין לפעמים) שזו אכן היא. היא נוגעת בי בתבונה ורוך ועדינות, ולפעמים גם באופן נחוש קצת ולא מוותר.. חפירה משותפת. גם אני מקוה בכל לב שמשהו מזה ישא פרי... ולפעמים נדמה לי שמשהו כבר נקלט בצלקות ומתחיל לנבוט שם.. ציצת פרי מציצה לפעמים, רק לרגע, משחלה שיבשה.. אבל גם צלקת ישנה ושחלה שיבשה קצת כואבות כשנוגעים.. אולי גם לפרחים יש צירי לידה, בדרך ללידת הפרי. תודה שכתבת, מקווה מאוד שאת בסדר.. את שותקת לאחרונה ואני מקוה שזה לא ממאמץ יתר להחזיק הכל יחד.. מבטים חמים וחיוך, לילך