עצב

אני עצובה...הייתי בחתונה, וכל מה שעבר לי בראש זה איך אני אתחתן, כשבן זוגי יתום, ובלי אמא שלי...מי יעמוד שם? רק אבא שלי? לא מגיע לו לעמוד שם, הוא אף פעם לא היה גם כשצריך וגם כשלא צריך. אז מה תהיה לי חופה ריקה? וכשיהיה לי ילד מי יעזור לי? אין לי אף אחד, חוץ מבן זוגי. והמטפלת רוצה שנתחיל להעלות את הקשר איתו בטיפול, לא נקודתית, אלא באמת נבחן דברים. ואני לא מוכנה, אני מתה מפחד, אני מפחדת שאם אפתח את זה, זה ייהרס, וזה כל מה שיש לי בעולם. בלעדיו אני כלום. ברור שיש קשיים בקשר, כמו בכל קשר, אבל סך הכל יש לנו קשר ממש טוב מבחינתי. אבל אנחנו ביחד כבר המון זמן, וכאילו לא בחרתי את הקשר ממקום בוגר. אבל אני לא מסוגלת לחשוב על להיות במקום של בחירה כי אז זה אומר שאולי אבחר לא (לאהוב אותו), ואז אני לא אוכל גם להיות איתו. ואז מה יהיה לי בחיים? אהיה שוב אותה בחורה מסכנה שאין לה כלום...כל הביטחון העצמי יילקח ממני...אני מתה מפחד. את חושבת שצריך להתאמץ ולדבר על זה או לא? אוף, ואני רוצה את אמא שלי שתהיה איתי כשאני אתחתן (בנתיים אני מסרבת להתחתן מהסיבה הזאת), וכשיהיה לי ילד? ומה יהיה אם הוא ימות לי? לא יכולה עם כל העצב, על מה שאין ומה שהיה, ועם כל החרדות על מה שיילקח...זה ממית אותי. מה יהיה? דורותי

שלום דורותי, אני מקווה שלא תתני לפחדים למנוע ממך לבחון את רגשותייך ואת צעדייך, לשאול שאלות.. שלא תתני לפחדים למנוע ממך לחיות ולהתקדם.. לא תמיד כשיש משהו טוב, אם רק בוחנים אותו או נוגעים בו - הוא נעלם. לפעמים קורה בדיוק ההיפך.. בברכה, ענבל