עלבון

עכשיו אני באמת נפגעת, כל כך חיכיתי ולכל מה שכתבתי כתבת 3 מילים.

דורותי שלום, חשבת שיתפתח פה משחק ניחושים נחמד, וזה לא כ"כ קרה.. חשבת שאכעס שכתבת הרבה הודעות, גם בעילום שם, ולא כעסתי.. חיכית שאגיב היום, ועניתי תשובה קצרה מדי לטעמך, שאכזבה את ציפיותייך, אפילו פגעה בך.. זוכרת את הנקודה למחשבה מפעם? כשאנו פונים אל הזולת, יש סיכוי גדול שהוא לא יגיב כמו שאנחנו מצפים או מקווים. בדיוק משום שהוא זולת = נפרד = אחר. בשביל לקבל תגובות מדוייקות - נוכל רק להתכתב עם עצמנו.. לילה טוב, ענבל

אבל אחרי מהיכרות מספיק ארוכה איתי (לצערי), את יודעת (שוב לצערי) שבמוצפות נוראית צריכים מילים, הרבה מילים, שיהיו אמפתיות וחמות, שיהיו כמו חפץ מעבר, שאוכל לחזור אליהן מפעם לפעם כשיש נפילה, והן ירגיעו. והפעם אני לא באמת מאוכזבת שלא יתפתח פה משחק (למרות שאני חושבת על איש תלוי אם מישהי בעניין...אולי בנושאים של דיכאון?) ובטח שאני לא מאוכזבת שלא כעסת. אבל אני כן מאוכזבת מכך שנתת לי תחושה (וזו כבר הפרשנות שלי, אני יודעת) שכבר אין לך כוח. זו התחושה הכי קשה מבחינתי, כי בראש ובראשונה לי אין כוח!!! לעצמי. ועכשיו לגלות שלעוד מישהו אין כוח אלי, זה מעציב, מייאש ומדכא. לפחות עוד לא לקחתי את זה למקום של אולי אני לא מספיק חשובה או מספיק שווה לקבל תגובה אמפתית ממך, שאת שונאת אותי ודוחה אותי... אז גם בתסכולים יש התקדמות. דורותי

לא חולף זמן רב והעלבון האמיתי מגיע... גם אחרי שכתבתי שנפגעתי לא קיבלתי שום אמפתיה אלא שיעור. ומותר להתאכזב מאחרים! זה גם חלק מקשר- לצפות מאחרים למשהו, ולא רק חלק מנפרדות. אבל הרי לא באמת אכפת לך איך אני מרגישה ואם נפגעתי או לא. רק עוד נקודה אדומה שצריך להפוך לכחולה...ואני מבינה אותך. מי אני בשבילך אם לא עוד מטרד, עוד מוצפות שחוזרת על עצמה במעגלים, וכמה אפשר לנסות לספוג מים שמציפים... בסוף מתייאשים, ונותנים למים להיערם עוד ועוד. והרי את זה שבתור מנהלת פורום קשה לראות שמאחורי כל נקודה יש אדם עם המון כאב כבר הבנתי בסיבוב הקודם. אבל עדיין כואב לגלות זאת שוב. ותוך כדי שאני כותבת את זה, ובוכה, ברור לי שאני מוציאה עלייך דברים שממש לא קשורים אלייך ואל תגובתך. אני כנראה חייבת להרגיש קורבן לדחייה, ולשחזר, ואני נופלת עלייך. בראש אני יודעת, אבל בפנים באמת מרגישה דחויה. זה בדיוק תעתועי המציאות שאני כותבת עליהם. ואולי הפעם זה לא רק בראש שלי? אולי הפעם זה אובייקטיבי וגם כולם יסכימו על זה שיש כאן דחייה,ושאין לך כוח אלי. אני לא יודעת וזה מה שמחרפן. אז מי צודק? אני או אני? אבל עכשיו אני באמת כבר במקום של לנהל דו שיח עם עצמי, כי הרי ברור שתכתבי שלא התכוונת לדחות אותי... זה גם מה שאני הייתי כותבת גם אם באותו רגע באמת לא היה לי כוח לאותו בן אדם (וכאב). אז אני לא יאמין לך, לכל מה שתגידי. ואני זוכרת היטב גם את תגובתך למישהי, לא אליי, שהמשיכה ואמרה אז למה להאמין לזה ולזה... וזה נכון, צריך אמון. אבל אולי הפעם אני לא צריכה להאמין כי את תשקרי...ושוב אצא המטומטמת, התמימה, שלא שמה לב שכל העולם דוחה אותה ונוטש. איזה לופים... טוב, אז שאהיה בן אדם שעבר תהליך ואכתוב שאני מאמינה שלא ניסית לפגוע בי בהודעה הזאת, ואני סתם ברגישות לפגיעה היום. או שלא אצא פריירית ולא אתן לך להתחמק מזה עד שתודי (או שאגרום לך באמת) שנמאס לך ממני. נשימה עמוקה... ????? שכל או רגש? את אומרת שהרגשות לא טועים. אבל אצלי הם כבר טעו המון. טוב. החלטתי. אני נרגעת. מה אכפת לי בעצם אם את דוחה אותי או נמאס לך. אין כאן קשר באמת. זה רק כלי שאני משתמשת בו בעתות מצוקה. וגם זה לא נכון... טוב, עכשיו באמת די. אם אני רוצה להחליט שאני עושה תהליך ולא נשארת תקועה במצב הרגרסיבי הזה, אז אני חייבת להאמין, לא רק לך. ושנים הייתי המטומטמת שלא שמה לב שכל המשפחה נטשה אותה, וסך הכל הלך טוב עם הגישה הזאת. בקיצור, נרגעתי, כתיבת ההודעה הזו ארכה לי 20 דקות. הן יכלו להיות לפחות עוד 5 שורות בעבודה שלא נכתבת... לילה טוב דורותי