מה זה אמא....?

אני קוראת את המילים החמות של דנה ולילך על אמא תמיד שמעתי ושרתי שירים של אמא אמא יש רק אחת תמיד כולם אומרים כן אני מבינה את זה בראש אבל ממש לא מרגישה לא הרגשתי ולא חוויתי אמא אמא לא כיסתה אותי לפני השינה לא נתנה לי נשיקה וחיבוק לא היתה לידי כשהייתי צריכה לא שאלה איך היה בביה"ס לא יודעת מה זה אמא מה המשמעות איך מרגישים .... אמא גם לא הגנה עלי כשאבא פגע בי. אני חווה אותה כמו ריק אחד גדול - כלום---חלל שלא יתמלא לעולם. אפילו אם היא תמות אני לא יודעת אם אני אצטער אמא שלי אישה צעירה ואני יודעת שאני נשמעת בוטה אבל זה מה שאני מרגישה . פעם בשנה ביום הולדתי אמא היתה מתקשרת להגיד מזל טוב והשנה אפילו את זה היא לא טרחה לעשות. זה נראה שהיא בכלל מתחרטת שהיא ילדה אותי. אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי ושאני לא מעניינת אותה בגרוש. האם יש גרך לבנות ,לשקם , למלא את החלל הנורא הזה ,את הריק, את האין הזה? האם טיפול טוב עם קשר טוב עם מטפל יכול במשהו להשלים? זה נורא עצוב מה שאני חווה אבל אפילו לבכות אני לא מצליחה כאילו משהו בי מת ולא יחזור עוד. אדוה

הי אדוה קשה לשמוע.. לצערי, קשר טיפולי מיטיב לא ממלא את הבור העצום של החסך. הוא מלמד אותך להשלים עם החסך, לחיות איתו בשלום... להבין איך השפיע עלייך, למה גרם לך.. לדאוג שלא תשחזרי אותו בקשרים הבאים.. זה תהליך חשוב, אך תמיד חלקי. מצטערת.. ענבל

ענבל תודה על תשובתך הכנה מהמטפל שלי לא הייתי מקבלת אותה... יושבת כאן ובוכה אף פעם לא אוכל להרגיש שייכת ,מחוברת לחלוטין אהובה סתם כך בלי תנאים בגלל מי שאני להרגיש טוב עם עצמי איפה שאני נמצאת אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי מבפנים זה כ"כ עצוב שיש חללים שלעולם לא יתמלאו...לגבי החזקה- אפרופו הנפילה של שבוע שעבר את חושבת שאני אלמד להחזיק את עצמי? שלא אתמוטט כך ברגעים של מצוקה? וגם על הטיפול- איך אני אדע שלא מפחת ציפיות שוא בטיפול? שאני לא אכנס לתסכול נוראי שאני כך וכך זמן בטיפול ואין שינוי? ואולי הטיפול מגרה לי חסכים שלעולם לא ימולאו ? וגם מתי הסוף של טיפול עם חסך כה גדול ,הרי תמיד החלל העצום ישאר... אבל אני כן יכולה לאמר לך שכשאני יוצאת מטיפול אני כן מרגישה מלאה ומוכלת מבפנים וזה מלווה אותי כל היום עד למחרת ולמחרת שוב מרגישה את האין אז אולי אפשר ללמוד למשוך את התחושה עוד קצת... ואסיים בפסוק מתהילים שמנחם אותי "כי אבי ואמי עזבוני וה יאספני" אדוה

לדעתי זה טוב שאת מנותקת מחלק מהרגשות. חסכים ובורות כמו שאת מתארת לא ניתן למלא, ולדעתי גם לא ניתן להשלים עם מה שקרה לך. אני מבחוץ לא מוכנה להשלים, אז איך תשלימי עם מה שעברת? וגם אם יש איזה שהוא סיכוי להשלמה, זה תהליך שיקח שנים, שלא ברור שהתוצאות שלו יהיו שוות את כל הסבל המתמשך. את צריכה לחשוב, שוב- לדעתי בלבד, איך את מאזנת בין חיבור למה שקרה לך בילדות לבין מה שקורה לך עכשיו, ביום יום, ושהטיפול יהיה ממוקד יותר על ההווה ולא על העבר. כי מה שתפתחי שם עלול לא להיסגר. גם בדיוק קראתי כמה מאמרים בנושא, והדעות חלוקות אם הטיפול אמור להיות ממוקד טראומה או ממוקד תפקוד ביום יום, ואני מסכימה עם הגישה השנייה. אני יכולה להעיד על מה שאני עוברת בטיפול, שהתיבת פנדורה שלי הרבה פחות מלאה משלך, ופתחתי אותה לפני שנה ועד היום היא לא נסגרת...יכול להיות שעוד שנה אגיד משהו הפוך, אבל בנתיים, מהמקום בו אני נמצאת בו כרגע, אני לא יודעת להגיד אם זה היה שווה את זה. ואולי כבר הכל פתוח במילא כל הזמן אז אין לך ברירה אלא להתעסק עם זה... ומשהו אופטימי- במרכז סיוע יצא לי להכיר הרבה נשים שמתארות ילדות דומה לשלך, ילדות בצל שני הורים פגועים ופוגעים, ולכולן היו תקופות מאוד מאוד קשות בעיות בחיים- הפרעות אכילה, חיתוכים, נסיונות התאבדות, פגיעה חוזרת, מערכות יחסים פוגעניות (אני מקווה שאני לא נותנת רעיונות). אבל כשאני הכרתי אותן, כמה שנים אח"כ הן היו במקום אחר לגמרי. רובן עם משפחה וילדים, נשים שמגשימות את עצמן מקצועית. כשהן מדברות על הפגיעה הדמעות מיד מגיעות, אבל הן גם הולכות באותה מהירות, והן מתפקדות ואולי אפילו שבעות רצון מהחיים (אני לא אחטא ואגיד מאושרות...). דרך אגב, רובן מספרות שההתנדבות במרכז מאוד עוזרת להן, היא נותנת להן דרך להתמודד ולהכיר בפגיעה באופן שוטף, אבל ממקום אחר- של שליטה, של בחירה, של עזרה לאחר... בקיצור, חמוץ מתוק. דורותי

הי אדוה מתוקה, רוצה להצטרף למילותיה האמיתיות והנוגעות של ענבל. דברים דומים נאמרו לי בגילוי לב בשיחות שלי. ערך רב לה לאמת. לדעתי, חשוב מאד שמילים כאלה יושמעו לצד טענת האשליה, כביכול, שמובאת לעתים לידי ביטוי. אוכל לומר לך שגם אנכי, אחרי שנות טיפול עדיין מוצאת עצמי דבקה בעקשות בפנטזיה לקבל את מה שהיה אמור להגיע ובטוב ורוך ועטיפה, אבל התפקשש... ככל שאני מבינה, ניסיון להפוך את השגתה-אחד-לאחד למטרת חיים עשוי להיות הרסני ומחבל. גורם לסבל רב. ואת יודעת, נראה לי שגם אם מעכשיו ייפול עלינו משהו גדול גדול וטוב, הוא לא יוכל לעולם למחוק את החסר. עבודה לא קלה לוותר על משאלות מעין אלה ולהתפשר לתמיד ובעומק על משהו חלקי ושונה... איך מפנים בהדרגה משאבים גם למקומות חדשים?... ייתכן שזה בסדר לקום עם פנטזיה ואפילו גדולה, אבל כנראה שצריך להפריד, ובמקביל לממש במציאות, מן היש, משהו קטן ואפשרי, יומיומי. אלייך מלב, (איילת השחר)

אדוה יקרה מהבוקר אני יושבת ליד המחשב ומנסה לכתוב לך ולא מצליחה. עצוב לי מאוד שהודעה שלי גרמה לתחושות קשות. רציתי להגיד שחלק מאוד גדול מדברייך מתחבר גם אלי,גם עלי אמא לא הגנה מאבא,גם אני הרבה זמן הייתי מנותקת רגשית,וגם לי לא פשוט בכלל בטיפול. והתשובה של ענבל מאוד נכונה,יש דברים שטיפול לא ימלא לעולם,את העבר אי אפשר לשנות,אבל את ההווה כן ואז יכול להיות עתיד אחר,אולי טוב יותר. אל תוותרי,למרות הקושי העצום זה שווה,לי היום מאוד קשה,אני מרגישה שחלק מהכעסים טופלו באיחור,ורוב ההשלמה והקבלה של הדברים שקרו נעשתה בטיפול שלי ולא במציאות.ועכשיו יש כבר דברים שלא יוכלו לקרות.מוות זה דבר סופי. לך יש עוד זמן,אולי יש דברים שעוד יוכלו להשתנות. דנה