שיר על תקווה ועל ויתור, כמובן- למטפלת.
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
הכניסיני אל חדרך היי לי אוזן היי לי קול קיר לכאבי המשתולל. הכניסיני אל ליבך היי לי דם, החיי את איברי שכבר כבויים, דמות בסיפורי המתגולל. הכניסיני אל ביתך, היי לי אם ואחות, קן תפילותיי הנידחות. הכניסיני אל העולם, השמיעי לי רעם, שקפי מציאות באגם השעיני את חרבך על אדמת הקודש, ואני אפול, ביום של חול.
אני חושבת שזה מוגזם כל עניין ההתאהבות הקשה במטפלת- זה מאוד מוגזם! ענבל הסבירי להן שזו רק אשליה שמצד המטפלת זה ממש לא ככה. אני חשה בסכנה!
זה כל הרעיון של השיר...האשליה הנמכרת לנו, מכניסים אותנו לחדר, נכנסים לנו לחיים, גורמים לנו לרצות יותר, לקוות שיש כאן משהו מן האמהות והאחיות, אבל אין. כשבבית האחרון אני מתוודעת אל המציאות, דרך קולו של הרעם, והשתקפות העולם באגם, אני מתייאשת, אך מקווה למות מות גיבורים, ולשמור על אחרית כבודי העצמי, אבל זה לא מה שאני מקבלת, אלא מוות סתמי.
כן זה באמת מוגזם ! זה אפילו מפחיד לפעמים כל העניין של התלות במטפלים אבל אני לא חושבת שיש ממש סכנה אם המטפל מודע לזה ומציב קווים ברורים..
מנהל פורום פסיכותרפיה
