הודעה רצינית

עכשיו ברצינות, אני מאוד עצובה. קשה לי לבד, גם כשאני לא באמת לבד. למה העצב כל כך ממהר להגיע? אני מנסה להילחם קוגניטיבית ולהגיד לעצמי שדווקא נחמד, אני יכולה לנוח, ולקרוא, ושהכל יהיה בסדר ועוד מעט חוזרים לשיגרה. אבל כשאני מנסה להילחם בו הוא כאילו בועט בי מאחור, וזה יותר כואב ויותר פוגע. ואם אני זורמת עם העצב, ומרשה לעצמי לרחם על עצמי זה עלול להוביל לתהומות ענקיים שבסופם לא רק ליבי ידמם. וגם אין לי כוח לדבר עם אף אחד, למרות שאני יודעת שזה יכול לעשות לי טוב. אבל המחשבה על להעמיד פנים שהכל בסדר ולו לכמה דקות של שיחה כל כך מתישה אותי שאת רוב השיחות, מחברים פחות קרובים אני מסננת. אני מבצרת את עצמי בבידוד שכל כך רע לי בו. איך יוצאים מהכלא כשאת גם הסוהרת בו? ואני מבולבלת, אני לא יודעת אם אני בדיכאון או שאני מדמיינת שאני בדיכאון או שאני בדיכאון כי ככה החלטתי, או שאני בכלל לא בדיכאון וסתם אני חושבת יותר מדי. ואולי אלו החיים וצריך להשלים איתם, ועצם החפירה וההתנגדות שלי זה המקור לדיכאון. כבר שכחתי אם באמת הרגשתי פעם אחרת. אבל נדמה לי שכן. נדמה שאפילו הייתי שמחה. ויותר מהעצב מה שמציק לי זה שאני לא מצליחה לעשות כלום, לא מצליחה להעסיק את עצמי בשום צורה, ואני מסתובבת סביב עצמי בבית רק חושבת "אני יכולה\ אני צריכה לעשות את זה ואת זה" ואז מסתובבת שוב, המון המון מחשבות בלי שום כוח לעשות כלום. ואז אני מגיעה לפורום, כשאני חושבת איפה אני יכולה לפרוק את החירפון הזה, ולשתף. כבר שיתפתי כמה חברות טובות במה עובר עלי, אבל בניגוד לנסערות סביב רומן מתפתח שתמיד יש דברים חדשים לספר, כאן כלום לא משתנה. כל יום אותו דבר, אותו עצב ואותו חירפון. וכמה אני יכולה לחזור על עצמי בפניהן? אל תשכחי שמולן אני עוד שומרת על חזות נורמאלית, של אדם נורמאלי בדיכאון, הן אפילו לא רואות מאית ממה שאני מביאה לכאן. וכדאי שזה ישאר ככה, אחרת אולי לא יהיו לי חברים... בקיצור, מה עושים??? 1. עם העצב, להאמין לו? לזרום איתו? להתנגד לו? 2. עם חוסר היכולת לעשות כלום? בעצם השאלה השנייה מבטלת כל תשובה אפשרית לשאלה הראשונה. כי יש המון דברים שאני יכולה ויודעת לעשות עם העצב- לכתוב, לנגן, לבכות, לצייר. אבל כמו שאמרתי אין לי כוח. למה זה? אוף, בא לי למות, אני מתוסכלת ונמאס לי. אני יקח מלא כדורים ואלך לישון, עד מחר בצהריים, וכך זה יעבור.אפילו כבר לישון אני לא אוהבת וזה היה הדבר האהוב עלי בעולם. מבקשת עצה פרקטית איך מתמודדים במצבים כאלו. זה ישתלם לך, ככל שהעצה תהיה יותר טובה, אני אכתוב כאן פחות הודעות באורך הגלות... דורותי (שרוצה כרגע להתחלף עם איש הפח ולהפסיק להרגיש)

הי דורתי גם לי מאוד מאוד עצוב בימים האחרונים.טוב לפחות הפעם יש לי תירוץ ממש ממש טוב. חשבתי עליך לא מעט בימים האחרונים. נראה לי שלא סיפרתי את זה כאן עדיין אבל סבתא שלי נפטרה מסרטן כשאמא שלי הייתה בת 14.ובימים האחרונים,כשכל המשפחה באה לשבעה יצא לנו לדבר המון על מה שקרה לה מאז,על תחושת הנטישה שגרמה להמון משקעים,וגם בעצם לימדה את אמא שלי להסתדר לבד בחיים. עצוב לי נורא שבגלל הטראומות מהילדות אמא במקומות מסויימים התנהגה כמו איש הפח והפסיקה להרגיש.ודאגה להתרחק מכל מה שעלול להזכיר.כל כך חבל,כמה אהבו אותה,והיא לא נתנה לאף אחד להתקרב,לא הרשתה לעצמה להיעזר. אני היום בת 33 נשואה עם ילד ויש לי גם שתי אחיות תומכות, אני ממש לא לבד,וזה כל כך קשה וכל כך עצוב, אני רק יכולה לדמיין מה זה אומר לעבור את בגיל 14. זה באמת משהו שאי אפשר להכיל. אבל זה ממש לא אומר שכדאי להפסיק להרגיש,גם לניתוק יש מחיר מאוד כבד. טוב נראה לי שאני אפסיק כרגע לכתוב כי אני כבר לא רואה כלום מרוב דמעות.אשמח מאוד להתכתב כאן בימים הקרובים (עם כולם), אולי ביחד יהיה קצת פחות עצוב. דנה

בדיוק בגלל זה אני הולכת לטיפול, כדי שכל מה שעברתי לא ישפיע עלי באימהות. לפני הטיפול היו לי 9 שנים מאושרות, של הצלחה, עשייה, המון בילויים, זוגיות. והטיפול פתח את הכל וגורם לי להמון סבל, אבל אני יודעת שרק כך אוכל להישאר מחוברת. התחלתי לקרוא לא מזמן ספר של הופ אדלמן "בנות ללא אם" לא הצלחתי לסיים אותו, זה היה לי קשה מדי. אבל יש לה ספר המשך "אמהות ללא אם"- אולי דרכו תוכלי להתחבר למה עבר על אמא שלך בהיותה אם ללא אם. אני חייבת להגיד שמאוד קינאתי בך, שהיא השאירה לך מכתב. עכשיו גם אני מתחילה לבכות. כל כך הייתי רוצה שהיא תשאיר לי מכתב, משהו.אבל אני שמחה בשבילך, שיש לך תמיכה, ושהצלחת על אף כל הקשיים להיות שם עבורה עד הרגע האחרון. זה חוסך ממך את הנורא מכל- האשמה. ואמא שלך מתה בידיעה שיש לה שלוש בנות שהן בסדר, מסודרות. אחת נשואה עם ילד. היא זכתה לנכד. והיא מתה בידיעה שהיא השאירה אחריה סדר ואפשרות להמשך. והיא מתה בידיעה שאוהבים אותה, וששם בשבילה גם כשהיא הודפת. והיו לה חיים לא פשוטים אבל היא זכתה לתיקון- דרכיכן, והיא הגשימה את יעודה בעולם, על אף הקשיים שהיא עברה. לצערי אימי השאירה סביבה כאוטית במותה, כל ילד עם משבר אחר ובעיה אחרת, חובות עצומים, ואב שהיה ברור לכולם שלא יעבור זמן רב וגם הוא ינטוש. היא לא זכתה לנחת, ולא זכתה לטיפול ולדאגה שהגיעו לה. אני מקווה להיות התיקון שלה. רוצה להקדיש לך שיר לסיום: מפירורים של זיכרון אפשר לבנות ארמון או שבבכי למרר זכרי את הפסוק התנ"כי: מנעי קולך מנעי קולך מבכי קחי לך מרחק מן הכאב הישירי בו מבט למדי להעמיד פנים שהשנים עושות אתך רק חסד שמרי את חין-יופייך מן הדמעות מנעי מהן כמו מסחף את פנייך אבל, אהובתי, ככלות היום תני לדמעות לזרום על פני לחייך, באפיקי-שירייך. אז תני לדמעות, מותר לך... דורותי

הי דורותי, א) כל הודעותייך פורסמו, אתמול פשוט לא הלכתי מספיק אחורה כדי לראות את כולן. ב) את מעלה שאלה גדולה. כזו שהתשובה 'יחס ואמפתיה' כבר לא תספיק כדי לענות עליה.. אני חושבת שאחת הבעיות היא ההתמכרות לפתרון מיידי – תרופת הרגעה /סמים/ חיתוכים וכו'. אין לפסיכותרפיה, או לקשר בין אישי כלשהו, את היכולת להיות מידיים כל כך, עוצמתיים כל כך, אפקטיביים כל כך בהרגעתם.. הקושי להכיל את החלקיות הזו של העזרה הנפשית או הבין אישית, יחד עם ה'אויב' הזמין כ"כ של כל הנ"ל (ההרסניים), יוצר הרבה פעמים את התסכול והקושי המאד מאד גדול שאת מתארת. לא ממש עצה נתתי כאן, אולי רק נקודה למחשבה. ענבל

זה לא נכון, אני יכולה להיות מאוד מאוד נסערת, ומילה אחת ממנה תרגיע אותי, כמו שאמרתי בעבר אפילו ה"מה שלומך" בתחילת השיחה כבר יכול להרגיע אותי. כך גם חיבוק מהבן זוג. הבעיה היא שאני נסערת לעתים תכופות, וזה לא תופס, זה מרגיע, אבל כמה שעות אח"כ או למחרת אני שוב נסערת. ובהתחלה באמת הייתי שולחת לה הודעות וזה הפך להרסני, ואח"כ המיילים, וגם זה הפך להרסני. וש גבול לכמה היא יכולה להיות שם בשבילי. וכך גם בן זוג שלי, לפעמים לא בא לו לחבק, אלא בא לו להתעצבן עלי בחזרה... אז יש דמויות וקשרים שיכולים להרגיע אותי אבל הם לא כל הזמן זמינים. והכדורים זמינים, בהמוניהם...ודרך אגב, לא נגעתי בשום סם כבר הרבה זמן...כמה חודשים לפחות... אז שוב חזרנו לכך שאני לא מסוגלת להכיל ולהחזיק כאב נפשי... זה משהו דפוק בי? או שהעוצמות של הכאב הן גדולות על כל אחד? את חושבת שאם הדלאי לאמה היה עובר מה שאני עברתי גם הוא היה חותך? כנראה שלא. כנראה שהבסיס שלי רעוע ואין לי פונקציות של הרגעה עצמית. והפסיכיאטרית אמרה שהיא מעדיפה שאני אתן לעצמי בום בראש עם כדורים רק שלא אחתוך...אז יש לי אישור לכך. בתיכון מה שהוציא אותי מהדיכאון זה שהתחלתי לעשות מדיטציה, אבל אני לא מוצאת את הכוחות להתחיל, וצריך המון כוחות להתחיל, זה לא פשוט. מה יהיה?

אז אם לא נתת עצה אני יכולה להסיק מזה שאת מעוניינת שאני אמשיך לכתוב כאן המון הודעות מאוד ארוכות? אני עוד לא חושבת שנחשפת למלוא כישורי בזיוני שכל...