שלום

ענבל שלום, מסיבות רפואיות אהיה כל השבוע בבית, אז אני מרשה לעצמי להיכנע מראש ולהתחיל לכתוב כבר היום.לפני בדיוק 2 דקות בן זוגי עזב את הבית לכמה שעות, ותוך שנייה אני נהיית מוצפת. למה אני לא מסוגלת לשאת מצוקה נפשית? זה מאפיין תכונתי? הבעייה היא שאני יודעת את כל השיטות שבעולם להסיח את הדעת מהמצוקה, אבל אין לי כוח לכלום. אז מה שיקרה בשעות הקרובות זה שבמקום ללמוד אני אבהה במחשב, מדי פעם אקרא איזו שורה, מדי פעם אבכה. מה עושים? יש לך פתרונות? גם ככה אחד מהכדורים שאני לוקחת הוא גם עוזר למיקוד קשב וריכוז, אז אני לא יכולה להוסיף ריטלין, מה שבעבר עזר לי לתקתק את "חופשות" המבחנים. ויש את הכדורי הרגעה, שאולי אז אני אהיה פחות מוצפת אבל גם יותר ישנונית וזה לא באמת יתרום לתפקוד שלי. זה כל כך מתסכל. שעות וימים מתבזבזים בחוסר פרודוקטיביות.ואני עצובה, על כל כך הרבה דברים.ושוב מרגישה כל כך לבד למרות שיש תמיכה מדהימה. והנה- אני מזהה תמרור אזהרה ענקי בנוגע לפורום. עוד לא סיימתי את ההודעה הזאת ויש לי צורך לשלוח עוד מלא הודעות, מיליונים. ואני כבר יודעת שזה לא יהיה לי טוב, כי כלום לעולם לא מספיק לי, ואני אהפוך להיות תלותית ורגישה גם כלפייך, ואעלב מכל כשל אמפטי ניסוחי שיהיה לך וכו' וכו'. אוקיי, זיהיתי, אני רוצה לעצור (שכלית, רגשית בא לי להמשיך ולחרפן גם אותך כמו שאני מחורפנת), מה עושים? כמה זמן אוכל לשלוט ברגשות? אאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףף בא לי למות, דורותי נ.ב.- אולי כדאי שאני אציב לעצמי גבולות מראש? נגיד 2 הודעות ביום, לא כולל תגובות? מה את חושבת? או שצריך לבוא ממקום פנימי של שליטה? (כאילו יש כזה).

הי דורותי נשמע שמה שאת לא מסוגלת לשאת זו הבדידות. מחזירה אותך לויניקוט, ל'יכולת להיות לבד'.. אולי שם הקושי? אני קוראת את הודעתך, ועל אף המוצפות והצורך להציף גם כאן, הצלחת לשלוט בהתנהגותך ולדבר את הרגש במקום להתנהג אותו. גם הצבת גבול חיצונית ועמידה בו היא שליטה. אני כאן עבורך, השתמשי בחוכמה.. ענבל

זאת נקראת תגובה נכון? כי לא פתחתי עץ... אני אצטרך לחזור לויניקוט, לא ממש זוכרת, למרות שזה מצחיק שבדיוק לפני שבועיים אימצתי גור חתולים בתור חפץ מעבר...(קוראים לו שמיכי). אז מה, אי אפשר לשלוח אלפי הודעות? אני אלך לקרוא... ואראה אם באמת בדידות לא מסוגלת לשאת או כל מצוקה נפשית... להתראות בנתיים דורותי

ויש לי בעיה עם כל הספרות הקלאסית, כי היא לא חלה עלי באופן שניתן להשליכו, כי אני "נמסרתי" ללינה המשותפת בגיל 3 חודשים. ויניקוט טוען שהיכולת להיות לבד נוצרת קודם כל מהיכולת להיות לבד לצד האם, שהיא טובה דיה, ובעלת קיום מתמשך. הסביבה התומכת צריכה להיות מופנמת, כך שתופיע היכולת להיות ממש לבד.כך, תמיד מישהו נוכח, מישהו המזוהה באופן בסיסי ולא מודע עם האם, שבהתחלה הזדהתה עם תינוקה והשקיעה את כל כולה בו. טוב, אז כנראה שהילדות שלי לא נראתה ככה. אני הונקתי כל 4 שעות, ללא קשר לצרכי האינדיווידואלים. הייתי כל יום 3 שעות בבית עם ההורים, ובשבע בערב, הוחזרתי לגן, קיבלתי הוראה לישון עם הפנים לקיר, האורות כובו, ואם היית בוכה היית ננזף, כי אתה מפריע לאחרים, ואם קמת באמצע הלילה צריך לקרוא לשומר ולהמתין לו עד שהוא מגיע מבית התינוקות. ע"פ התיאוריות הקלאסיות כל יוצאי הלינה המשותפת צריכים להיות דפוקים לחלוטין... אני מסוגלת להיות לבד לצד חברות, הבן זוג....אבל באמת כשאני נשארת לבד ממש, אין מה שמחזיק אותי שלא להיכנס לדיכאון ומוצפות, ואני "מרשה" לעצמי להתפרק. שנים לא היתה לי בעיה עם זה, אבל בשנה האחרונה, יחד עם עוד המון דברים טובים שקרו, גם זה הופיע, וחוזר על עצמו. אז מה צריך לעשות? אני צריכה "ללמוד" מחדש כיצד להיות לבד אבל הפעם עם נוכחות עקבית ומהימנה, כמו המטפלת שלי? הוא מדבר על שתיקה בטיפול כיכולת להיות לבד בנוכחות האחר...אבל אני לא מסוגלת לשתוק, תמיד יש לי המון מה להגיד. אז לא נראה לי שזה יקרה, אבל אולי יש לך רעיון איך אני מחזיקה את עצמי כשאני לבד? והיום אחרי ההודעה לקחתי כדור, נראה לי בגלל זה לא הצפתי...ועכשיו אני כבר לא לבד. אני מרגישה דפוקה, מ.מ. שאלה על פתק החלפה לחיים, אני חשבתי לשאול על איפה הדוכן של LOST AND FOUND אולי מישהו מצא את החיים הקודמים שלי, ואולי הם יחזרו אלי. פעם אהבתי את עצמי, הערכתי את עצמי על כל ההישגים שהגעתי אליהם והאדם שגדלתי להיות, על אף כל מה שעברתי. עכשיו אני סתם חושבת שאני דפוקה, שאין לי ערך ושאין טעם לחיים האלו, לכל המלחמות האלו. שום דבר לא הגיע לי בקלות, על הכל נאבקתי, ולמה? בשביל לסמן עוד וי, עוד הישג, מה כל זה שווה אם אני מרגישה חרא? וגם העולם חרא, כדי להשלים את השילוש הקדוש! הנה המוצפות שהסתתרה מקודם..ויש עוד המון, אבל גם זה חסר טעם. בא לי למות, ואם לא למות אז להתאשפז, להיות במצב שאני לא צריכה לעשות כלום, כולל לזוז. הנה, השארתי כאן את כל החלקים הכי חולניים שלי, הכי דיכאוניים, עכשיו אולי אוכל לשוב לחיי הנורמאליים. דורותי (כנראה חזרנו לתחילת הסרט ואני בהוריקן...)