התאבדות

שלום ד"ר רובינשטיין, האם לפי הסטנדרטים הנהוגים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטרייה כל מי שרוצה להתאבד סובל בהכרח ממחלת נפש? מעבר למה שמקובל מבחינה מקצועית, מה דעתך? תודה, איתי

שלום איתי, שאלתך מעמיקה ונוגעת יותר לפילוסופיה מאשר למקצועות הטיפול הנפשי. אין אבחנה רישמית המגדירה התאבדות או ניסיון התאבדות כהפרעה נפשית, אך ניסיונות אובדניים הם אחד הקריטריונים לאבחון דיכאון קשה. לכאורה, מדובר כאן בשאלה של חופש הפרט לבחור בין החיים למוות, אך השאלה הם החלטה על מוות נעשית בדעה צלולה. לעיתים החיים כה בלתי-נסבלים שהתאבדות נראית כפתרון הרבה יותר מתקבל על הדעת מאשר המשך החיים או, מקרה מובהק יותר, הארכת החיים באופן מלאכותי בכל מחיר. חולה סופני, שיודע שהזמן שנותר לו עד מותו יהיה רווי סבל, עשוי להגיע להחלטה סבירה ביותר ליטול את חייו בידיו. אדם, שמפעל חייו התמוטט, יכול להגיע לאותה החלטה, אך שם המקרה פחות ברור הואיל ואנו יכולים לומר שבצר לו, אותו אדם ראה רק דרך אחת לחיות את חייו ומשזו נלקחה ממנו, אין הוא רואה טעם לחייו וזאת בלי לשקול אופציות אחרות להמשיך את חייו. הייתי אומר שכאשר אל ההתאבדות מתלווה הפרעה נפשית אחרת שניתן לטפל בה, ניתן לראות בהתאבדות ביטוי להפרעה נפשית, אך בהחלט קיימים מצבים בהם לא ברור שהמשך החיים טוב מן המוות, אף שאיננו יודעים על מה שקורה לאחר המוות. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין