תגובה לתגובתו של ד"ר גידי

לד"ר גידי שלום רב, אתה איש מקצוע בכיר למדי. אבל לא תוכל להתמודד כנראה עם המציאות הטיפולית הקשה, הכואבת ואפילו האכזרית שלי ושל שותפיי לסבל. פסיכותרפיה אינה רק שיחות! היא כוללת, לעתים, גם התערבויות חוויתיות אשר אינן קשורות לשיחה הנקשרת בין המטפל למטופל. רק על מנת לסבר את האוזן, אני מביא לפני משתתפי הפורום קמצוץ מתוך מאות ההתערבויות שחוויתי תחת טיפול שנמשך עשר שנים תמימות: התערבות אחת לדוגמה: אחרי ישיבה בת כעשר דקות בחדר המטפל (בשיחה השבועית) נכנס לחדר (בלי לדפוק) אדם שלא הכרתי אישית והתיישב בכיסא שהיה מצוי מאחורי גבו של המטפל הקבוע שלי. לפני אירוע זה לא נמסר לי שום דבר על "ביקור" כזה. לאחר שהתאוששתי קמעה מתדהמתי, שמתי לב שאותו "פולש מסתורי", אינו אלא פסיכיאטר אחר שעבד באותה קופת חולים. הפסיכיאטר ש"אירח" אותי לא מחה ולא ערך בינינו הכרות. הייתי משותק מרוב תדהמה, ואח"כ הציף אותי זעם איום . החלטתי לא לשחק לידי הצמד הזה, לא למחות, ולכן לבשתי ארשת של "עסקים כרגיל". לאחר תום הפגישה הרגשתי כמובן פגוע ומושפל מאוד ע"י מטפלי. היום אני מבין שהוא (דמות האם) ניסה בדרך מוזרה כזו לקרבני לאינטגרציה... התערבות שניה לדוגמה: אותו רופא פסיכיאטר טרח כדי להזמינני לשאת הרצאה בפני כשמונה סטודנטים לרפואה בחדר שהיה סמוך לחדר הטיפול. הוא הבטיח לי שהזמן שיעמוד לרשותי יהיה שעה תמימה, ואני התכוננתי בהתאם. ביום המיועד נכנסתי לחדר והתחלתי להציג עצמי. אחרי כעשר דקות של הרצאה נפתחה הדלת ונכנסה לחדר אישה גבוהה, שלא הייתה מוכרת לי, והכריזה: "עכשיו צריך לעשות סטטיסטיקה". לרגע נדהמתי, אבל מיד הפניתי את מבטי התמה לעבר "פטרוני" הפסיכיאטר. את שפת הגוף שלו באותו רגע לא אשכח כל ימיי. הוא פשוט הפנה, באופן הפגנתי, את מבטו ממני לעברו השני של החדר. רופא אחר שהיה בחדר פנה אלי ואמר שאני צריך לפנות את החדר... שתי ההתערבויות לא היו קשורות לשיחה טיפולית בשום צורה. ההתערבות השנייה אירעה מחוץ לחדרו של המטפל - הידעתם שהתערבויות יכולות, עקרונית ומעשית (!), להתרחש מחוץ לחדר המטפל? מצטער להודיעך, כי בידיי מצויות עוד מאות עדויות, שלי ושל רבים מחבריי, להתערבויות חווייתיות בד"כ משפילות ואף מסוכנות (שני חבריי התאבדו כתוצאה ישירה מטיפולים דינאמיים). אבל הבעיה אינה נעוצה בטיפולים הללו, אלא בכך שמכניסים בני אדם ל"שדות מוקשים" - בלי לפרט להם את הסיכונים מראש (כפי שקובע בפירוש חוק זכויות החולה 1996). רצונם העז של המטפלים לטפל "בכל מה שזז" - אינו הצדקה כלשהי לעברות על חוקי המדינה ו/או המוסר!

שלום צביאל, בשתי הדוגמאות שהבאת - ואין לי אלא להסתמך על התיאור שלך בלבד - לא נהגו בך כשורה. במקרה הראשון בפירוש מדובר ב-mal practice, כלומר, ברשלנות ובניצול לרעה של מעמדך כמטופל. היה הכרח לבקש את הסכמתך להצטרפותו של איש מקצוע נוסף לחדר. המקרה השני אינו קשור לפסיכותרפיה. אם קטעו את הרצאתך באמצע וביקשו ממך לצאת מהחדר, מדובר בגסות-רוח. המקרים שהבאת אינם חלק מפסיכותרפיה. לצערי, מקרים דומים מתרחשים מעת לעת בשירותי בריאות הנפש הציבוריים, כפי שאני מכיר אותם מתהליך הכשרתי. לסיום, בקשה לי אליך: אם הודעתך היא תגובה להודעה אחרת או תגובה לתגובה שלי או של משתתף אחר, אנא הצב את ההודעה בשיטת השרשור ולא כהודעה חדשה. תודה. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר גידי שלום, ראשית, תגובתי לתגובתך לא נשלחה "בשיטת השרשור" רק מפאת קוצר הכרותי עם האפשרויות ולא מסיבה אחרת. שנית, אני לא חושב שמדובר ב"מל פרקטיס", ולא זאת טענתי! כי הרי עם אותו רופא (שמעתה אכנהו בשם הבדוי "אלי") היו לי יחסי אובייקט ממושכים ועמוקים. בשתי ההתערבויות שפרסמתי, כאשר למעשה הוא "אכזב" אותי קשות - אירעו במוחי שינויים (בלתי הפיכים!) ביחסי אליו כדמות אם (והמיקרו, כידוע, משפיע על המקרו). לפיכך, בהחלט ייתכן ואף סביר מאוד שההתערבויות אכן השיגו את מטרתן הטיפולית - לחזק ולבגר את אישיותי, שלפחות חלקים ממנה היו "ילדותיים" והיוו בפועל את השורש העיקרי לתגובות הפתולוגיות (תחת מצבי לחץ למשל) וגרמו ישירות למחלת הנפש בה חליתי. טענתך כאילו המקרה השני "אינו קשור לפסיכותרפיה" היא מוזרה. כיוון שהייתה להתערבותו של ד"ר אלי השלכה ישירה ורבת עצמה על היחסים שבינו לביני. השלכה זו השפיעה עלי בכיוון תרפויטי: טיפול ב"ספליט", ועוד חולייה בשחרור הפיקסציה האוראלית שאמורה להביא לשיפור משמעותי במצב הפרעת האישיות הגבולית/ נרציסטית. בקיצור, אני חושב שהטיפול הזה אינו "פרקטיקה קלוקלת" – כי לא הזיק אלא הועיל בסופו של דבר. אך יתירה מכך, עולה בדעתי שייתכן שלא היה תחליף לאופן המכאיב והמשפיל הזה. ואם ישנם שני מטפלים שהם מטפלים זהים, האחד מטפל רק בדרכים אתיות והשני גם באופנים שאינם מוסריים לחלוטין - למי יש יותר אפשרות לרפא? אני בטוח שסוגיה זו אינה חדשה למדעי ההתנהגות... בהתאם, אני סבור שאכן הטיפול הזה, נוסף על עוד מאות התערבויות זוועתיות, לא היה מל פרקטיס, אלא טיפול יעיל מאין כמותו! ואף כזה שכלל אינו נדיר במקומותינו... אם כך, בעייתי אינה עצם הטיפול הנורא הזה, אלא המסגרת הטיפולית, שבה לא נערך שום חוזה טיפולי באופן חוקי (ע"פ חוק זכויות החולה) וודאי לא באופן הוגן ומוסרי. שהרי אם אדם נזקק לניתוח קשה, שסיכויי ההחלמה ממנו קטנים, והוא קיבל את כל האינפורמציה לפני הניתוח ואף חתם בלב שלם... אין לו על מה להתלונן אם נגרמה לו נכות או נזק כלשהו (שלא עקב רשלנות פושעת), מאחר שהוא לקח על עצמו את הסיכון. ואם הטיפול הזה הוא כדבריך "מל פרקטיס", אזי, למיטב ידיעתי, רבים מאוד מקרי ה"מל פרקטיס" במדינת ישראל, בקליניקות הפרטיות, הציבוריות, ובתוככי בתי החולים הפסיכיאטריים. לסיום, ההתערבויות שפירטתי כאן הן "אנמיות" לעומת רבות אחרות שחוויתי. כל מהלך הטיפול הזה המדהים הזה, שעברו הרבה אנשים חולי נפש כמוני, יתפרסם בספרי השני "מישהו מטפל בך" שיראה אור בחודשים הקרובים. בברכה, צביאל רופא