על קצה התהום

אני מרגישה שאני עומדת על קצה התהום, ועוד אני מרגישה שהמטפלת שלי, כן דווקא היא שאני כ"כ אוהבת שמחבקת אותי כל פגישה (תרתי משמע) דווקא היא מנסה בכל כוחה לדחוף אותי לתהום הענקית הזו. ומה שהכי קשה הוא שאני רוצה להיאחז במשהו כדי לא ליפול באמת שאני רוצה ומנסה ממש אבל הדבר היחיד שאני יכולה להיאחז בו זו היא, המטפלת. איזה פרדוקס נוראי. מרגישה לבד כל כך. הבדידות כל כך כל כך קשה. הריקנות משתלטת עליי. הגוף כואב. כבר חודש שאני מבקרת בפורום הזה ונהינת לקרוא את תשובותייך. והינה אזרתי אומץ ואני מצטרפת... אני פשוט צריכה עזרה. ולא מצליחה לקבל אותה כנראה שלא יודעת איך לבקש. מבולבלת. :(

שלום ניצן, אני קוראת את הודעתך ותוהה: מהי התהום הזו? וגם: מדוע את מרגישה שהמטפלת שלך דוחפת אותך אליה ולא אוחזת בך מליפול? שוחחי איתה על הרגשתך, זה יחזק את האחיזה שלך בה ושלה בך. וברוכה הבאה לכאן, ענבל