למטופלת

לא רציתי שתשובתי אלייך תיעלם, אז פתחתי עץ חדש (אולי יהיו לו שורשים?) תודה על תגובתך, גם אני חשבתי את אותם דברים, זה אכן כנראה סימן, ואני מצליחה לדמיין כיצד אדע לזהות אותו, אבל כרגע לא בטוחה שאצליח לעצור אותו. כי כשאני במצב הזה הכל מתבלבל, אני לא יודעת אם זו מציאות אובייקטיבית או סובייקטיבית, ואני יודעת שיש לי דפוסים (כמו להמציא דחייה היכן שאינה קיימת) וגם שאני יודעת את זה, באותו רגע, כשאני נסערת, וגם אחר כך, אני חושבת אולי הפעם זה לא דפוס, הפעם אני קוראת את המציאות נכון, ואז הכל מתבלבל לי ונהיה נסער יותר ויותר. ממש מתוסכלת מהמצב. וכשאת מזכירה את תפקיד האב, יש לי את כל התירוצים האובייקטיבים ל"אב" לא מופנם, אבי הואשם פעמים רבות בנוכלות ובמעילת כספים...ולי הוא מעולם לא שם גבול, גם במקרים קיצוניים מאוד. אני לא נוכלת, ומשתדלת להיות אדם טוב, אבל גבולות הם אישיו. אין אמא, אין אבא... מה עושים? דורותי

הי דורותי, ... אמנם רחוק מלהיות אידיאלי, אך, ככל הנראה יש. מידי חסר או אולי מידי עקום אבל יש משהו בסיסי ועיקרי. אחרת, אולי בכלל לא היינו כאן. פיזית ונפשית. ובהקשר לדברים שכתבת בהודעה חדשה לענבל (חלף זמן, אז אולי את כבר במקום אחר, ובכל אופן,) - לא נראה לי שהייתי תומכת ברעיון של "לא-לבוא-ולהראות-לה-שאת-יכולה-בלעדיה". בעיניי הכיוון קצת 'חשוד', כמו לנסות לפגוע בעצמך. אולי דווקא להראות את הנזקקות אפילו בפנייך שלך זה סוג של חוזק. אני מאמינה בסיכוי להטבה והקלה דווקא אם תתגברי על הדחף. כמו-כן, מאמינה שלפעמים חשובים מאד השיקופים שהזכרת. ייתכן שאת זקוקה להם מאד, ברגעים מסוימים במיוחד, למרות שבאופן די צפוי הם מעוררים זעם רב. הנה, למשל, בעיניי, בהצבת מראה נוכח המיילים הרבים יחסית, יש משהו מתפקיד האב (המפריד, ששם גבול). אני רואה בכך ניסיון להשאיר דבר שיהיה טוב, במידה, ולא להפוך לרע באוברדוז. זה ממש יפה בעיניי. מינונים מינונים... ונדמה לי שאת יודעת דברים רבים רבים מאלה. אולי לעתים טוב להזכיר. שיהיה סופשבוע נעים ורגוע, ושנמשיך לעבוד (גם) בטיפול (מטופלת)

אני מסכימה שמינונים זה דבר חשוב (למדתי את זה על בשרי ועל נפשי בצורה קשה עם יותר מידי ל.ס.ד, ודרך אגב, כל התעתועים האלו, והנסיונות להילחם או להיכנע להם, מאוד מזכירים חוויה של טריפ). אבל, אני מרגישה שמגיע לי. דבר ראשון, אני מרגישה שעזרתי ונתתי בחיי לכל כך הרבה אנשים וילדים, ועשיתי הכל שביכולתי כדי להקל עליהם, שמגיע לי שפעם אחת מישהו ייתן לי עד הסוף, כמו שאני נתתי פעמים כה רבות. דבר שני, אני מרגישה שגם בחיים האישיים עברתי כל כך הרבה כאב וצער, ויחסית הכל יתרכז לתקופה של כמה שנים, שהות ההתבגרות הנפלאות, וכמובן שגם השאיר שובלים עד היום. וגם בבית, טיפלתי וטיפלתי, באמא, באחות, הפכתי למנקה ולמבשלת, אני עובדת מגיל 13. למה לא מגיע לי שיתנו לי פעם אחת בלי גבולות. עכשיו הדרישה שלי לא מגיעה משום מקום אלא כן לאחר כמעט שנה טיפול (אז היא התחילה, היום אנחנו מתקרבות לשנתיים), שכן נוצר קשר משמעותי, וכן קיבלתי את התחושה שיש כאן אפשרות להישען אחורה, להתפרק, לקרוס, ושאני לא אהיה לבד. והנה אני מוצאת את עצמי לבד. בכל המוצפות הנוראית הזאת, עמוק בתוך החרא, זכרונות מתקיפים, תחושות חוסר ערך קשות, סבל וכאב, ושוב נטושה. אני חושבת שמגיע לי יותר, ואולי אם הייתי משלמת על הטיפול גם הייתי מרשה לעצמי לדרוש יותר. היום הייתי בכנס על דיכאון ותוארו כמה מקרים שכל כך הזדהיתי איתם. והמטפלים שהציגו, היו זמינים ו"חסרי גבולות" כי הם הרגישו שהמטופל זקוק לכך. לא יודעת, אני כבר מבולבלת, לא יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה. רק דבר אחד אני יודעת בוודאות- שאני מרגישה נטושה. וענבל תמיד אומרת להקשיב לרגשות ולהאמין להם- אז כנאה שאני באמת נטושה. וזועמת. וכן אני אגיע לטיפול ביום ראשון ויהפוך את כל החדר, יעיף את השולחן, יקרע את המפה המרופטת...הלוואי...מה שיקרה שאני פשוט יישב ויבכה. דורתי