טרוריזם

קראתי אחורה וחשבתי...נראה לי שמוסכם על כולם שגבולות הם חשובים והכרחיים, לילדים ולבוגרים כאחד. אבל מה השלב הבא? הרי דמות המטפל אמורה לשרוד את הקשר על אף התוקפנות המופנית כלפיה. היא לא רק אמורה לשרוד, היא אמורה גם לא לנקום, ולהישאר טובה דיה. אז למה לא לחבק ילד שהתפרץ קודם? ונגיד שהילד הזה מתפרץ כל יום, כמה פעמים ביום (והפסיכיאטר החכם והמנוסה מחליט שהוא לא זקוק לאשפוז), איך נצליח לצאת מהמעגל השלילי אם לא נאפשר סליחה והתחלה מחודשת לאחר התיקון? (דרך אגב- חיים עומר, המקבילה הזכרית של סופר נני מדבר המון על החשיבות של תיקון, ולא בהקשר הקבליסטי). ואם ניקח זאת לעולמנו, נגיד שישנה מטופלת שאין מה לעשות, איך שהוא כל פעם היא מוצאת דרך לפגוע, לאתגר, לפרוץ את הגבולות. האם בכך שכל הזמו נהיה בעמדה שרק מגיבה לא ננציח את המקום הזה? של המטופלת התלותית והגבולית (האחרונה שהשתמשה במילה הזאת היתה נעומי, ומאז נעלמו עקבותיה...אז אני מתנצלת מראש) והמטפלת הקשוחה, המרוחקת, העמומה. האם לא עדיף לצד הצבת הגבול למצוא משהו חיובי ולטפח אותו? ולא להתעסק בנטירת טינה על הפגיעה? כמובן שאני מתכוונת רק לרגעים שבהם באמת אפשר לעשות תהליך פנימי ואמיתי של סליחה, ולא לחבק ממקום לא אוטנטי, אם אי אפשר לסלוח, אז אי אפשר...ואולי אם אי אפשר לסלוח, הקשר הזה לא יוכל להיות טיפולי...אני יודעת שאם יש ילד שמלכתחילה אני לא מתחברת אליו, אני פחות יהיה איתו, בטוב או ברע, כי אני לא יכולה לעזור לו אם אין לי את האמפתיה כלפיו (ואני מריצה אחורה עשרות אם לא מאות פרצופים ומצליחה להיזכר בממש מעט ילדים כאלו). ובכלל- האם את מתייחסת לחציית גבולות רק מהמקום הסובייקטיבי שלך, איך זה גורם לך להרגיש (נעים\לא נעים). למשל, אם היתה לך מטופלת מתבגרת, עם בעיית גבולות רצינית, שהיתה מגיעה לטיפול ובתחילת כל פגישה ובסופה היתה נותנת לך חיבוק ונשיקה. הרי זו שבירת גבולות קלאסית, אבל אם את היית מרגישה שזה לא נורא, שזה מה שהיא צריכה עכשיו, היית מאפשרת את זה? אם המטפלת היתה אומרת לי, שהגזמתי עם המיילים השבוע, וזה הפריע לה וכו' וכו', אבל היתה מוסיפה שזה לא בא לדחות אותי, שהיא עדיין איתי, לא יודעת משהו שמעיד על המשכיות...טוב, לא יודעת אם זה היה עוזר...שוב אני סתם מזיינת את השכל כדי לא ללמוד ולא להתעסק בעצב... אבל נושא מעניין גבולות. מצטערת על הטרוריזם היום דורותי

הי דורותי שוחחנו הרבה היום.. אני פותחת את השאלה המעניינת שהפנית כאן לאחרים, שיענו ממחשבותיהם. אם עדיין יהיה רצון או צורך בדעתי, אענה על כך מחר. בברכה, ענבל

הי דורותי, נראה לי שאולי כדאי לך מתוך היכרות עם עצמך לבדוק האם כשאת מתחילה לשאול שאלות בנושאי גבולות והפרדות, או תהיות באשר למעשי חבלה ושימוש לרעה, האם כבר השאלה עצמה היא סימן לכך שאת מתחילה לעשות שטויות ושיגועים ולערבב בין טוב לרע. כאן, אולי היה צריך להיכנס תפקיד האבא הנכון. זה שאת צריכה למצוא/לייצר בעצמך, גם אם האמיתי היה הפוך ושונה בתכלית. כלומר, להכיר את ההזדהות ממש לעומק, אבל לנסות לנסות לא ללכת איתה ולא להיסחף. לא פשוט, ואפשר ללמוד לעצור את גל ההרס בעודו קטן. לעתים זה עובד. כשהטרוריסט כבר יוצא לגמרי משליטה ונכנס לקטע מאני מטורף כבר אין כל-כך עם מי לדבר. זה מצער. ויכול להיות מאד מפחיד אחר-כך לראות במו עינייך את מה שהיית אחראית לו. בוקר אור, (מטופלת)