שלום רב

הי ענבל, איזו נוראית היא התחושה שאתה נזקק למישהו שאתה לא רוצה להיעזר בו, שכל מה שאתה רוצה לעשות זה לשים אותו רגע אחד במקום שלך, שיראה איך שם למטה. למה המקצוע הזה חייב להיות כל כך עמום? למה כולם יודעים להסביר בדיוק מה קורה עכשיו, למה הוא קורה, אבל אף אחד לא יודע להגיד איך ממשיכים הלאה. ואיך יוצאים מהמצב המחורבן הזה... וזה מזכיר לי שלא ענית לי על הודעת האפרסמון... בקיצור, מה יהיה? על כולנו? על הסבל האנושי? למה אנחנו בנויים ככה? את חושבת שהמסמך הפארודי שפרסמת לשבת צודק? שקודם נוצר השיח ואחר כך הבעיה, ולא השיח נוצר כדי להסביר את הבעיה? יכול להיות, אני לא חושבת שבטהיטי מישהו עכשיו בוכה על יחסי האהבה שנאה עם המטפלת שלו...טוב, אני בוגדת במקצוע. ואולי אני חושבת שטיפול אמור להיות יותר פרקטי, עוזר, מכווין, ולא לרדת לכאלו עומקים. אולי אני כמו האנשים שכתבת בדוגמא ליפעת, שעדיף היה לא לפתוח...בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום.... טוב, לישון...שוב אחרי לילה...אני צריכה תשובות, קונקרטיות, אפילו במחיר שהן לא נכונות, ותקווה...וגם אמפטיה לא תזיק... לילה טוב דורותי (שמנסה כבר שנה להקיש בנעליים ושום דבר לא קורה, ומרגישה מרומה, שמכרו לה מוצר שלא עובד)

הי דורותי לא כל הטיפולים הם עמומים. יש טיפולים שדווקא יודעים לומר מה הלאה.. ובכל זאת, אצל כל אחד זה שונה. ובאמת לא תמיד יודעים. אני שומעת בעיקר את הקושי שבהזדקקות (וכמובן, גם את ההזדקקות עצמה..) שיהיה יותר קל (וברור) ענבל נ.ב. - בנעליים - לפעמים להקיש, לפעמים לצעוד..

כל השנים האחרונות צעדתי, אבל המשמעות של טיפול זה רגע לעצור, להבין, להסתכל אחורה, אולי להקיש בנעליים ולקוות שאיזה קסם יקרה... פתאום אהיה מאושרת, יצוגי אוביקט טובים, בטוחים ומכילים, שלמות, השלמה, קבלה, סיפוק, חיוניות, יצירתיות... קראתי שזה קורה, אולי אני מקישה לא נכון? וזה גם קשור למה שכתבתי, על העמימות, "לסמוך על התהליך"- כמה שמעתי את המשפט הזה, והוא נאמר כל כך הרבה כי אף אחד לא באמת מבין מה קורה שם, בחדר, בין שני אנשים, אחד מדבר, השני מקשיב, משקף ומפרש. זה מאוד קל לסמוך על התהליך כשאתה בצד המקשיב, החזק. אבל אני לא מקבלת את המשפט הזה כשאני בצד הסובל. שמעתי אנשי מקצוע מכובדים שמדברים על קסם שקורה שם. אני אומרת לך, אני מקישה ומקישה, ולא חוזרת לקנזס... והאמת, שמטאפורה יותר נכונה היא שאני מקישה בעקביי, כי נותרתי יחפה מהתהליך הזה...אין שום דבר שמגן עלי מהדרך המחוספסת...

קראתי שוב, ואיך שהוא פספסתי שכתבת פעם להקיש ופעם לצעוד...גם וגם...איך פספסתי את זה? איך לא קלטתי את המורכבות? את חושבת שזה מעיד על מצבי הנפשי? סתם... אבל פתאום קלטתי שאני נתפסת לדיונים פילוסופיים או תיאורטיים חסרי משמעות. זה לא יעזור לי לדעת. זו סתם עוד דרך שלי להתמודד עם הכאב האין סופי, לנסות להילחם ברגשות דרך החשיבה, זה לא באמת עובד. וכנראה שאף אחד לא יכול להציע לי משהו חדש כדי להתמודד עם עוצמות הרגש, וגם את זה אני צריכה לקבל. וזה באמת תמיד מה שאת כותבת לי, איתך בקושי, זה מה שהסביבה יכולה לתת לי ולא שום דבר אחר, השאלה אם זה עוזר? לא יודעת...אני כאן שוב ושוב, אבל גם מאוד מזדהה עם מה שמחשבה כתבה על ההתמכרות. מה את חושבת- אני עושה שימוש חיובי בפורום או סתם טוחנת מים ומגרה צרכים שלעולם לא ימולאו? לילה טוב דורותי