הצילו!

נגמרו ההכחשות, אני חוזרת לכאן, קבוע, לפחות לשבועיים הקרובים. היתה פגישה נוראית, אני ממוטטת נפשית, בא לי למות, לחתוך את עצמי לחלקים או לבלוע את כל הכדורים שבעולם, בקיצור, לפגוע בעצמי בכל דרך אפשרית. מזל שיש מבחן עוד כמה ימים אז אני אצטרך להחזיק את עצמי עד אז. שלחתי לה השבוע הרבה מיילים (עשרה מיילים), וזה היה ברור שזה מה שיקרה אחרי שבועיים שהצלחתי להתנתק, שיהיה ריבאונד, שתהיה רגרסיה, וגם אפשרתי לעצמי, כי חשבתי שזה בסדר אחרי שנתתי לה שבועיים של מנוחה. ואז היא פתחה בזה שהיא מרגישה שדרך המיילים אני בודקת מתי אני אתיש אותה, מתי לא יהיה לה כוח= מתי אני אהרוג אותה. המסר עבר...וזה אחרי שרוב המיילים היו בנושא של מעבר לשתי פגישות ואיך אני אפילו לא מסוגלת לדבר איתה על זה מהחשש לדחייה. ואז היא חושבת שזה נכון להעלות את זה ששלחתי יותר מדי מיילים לטעמה? איפה הרגישות? (יש לציין שחלק מהמיילים שלחתי באמצע הלילה מתוך שינה ולא זכרתי אח"כ, זה כנראה תופעת לוואי של יותר מדי כדורי הרגעה), כן, אי ידיעה אינה פותרת מעונש... ואז לגבי השתי פגישות, אחרי שכתבתי לה במייל שאני מסכימה איתה, שאולי אני מרגישה צורך לנפילה רגרסיבית ושאני סומכת עליה שהיא יודעת מה טוב בשבילי, ולמרות שאני רוצה זאת זה לא מה שאני צריכה. ושבזה אני סוגרת את הנושא מבחינתי ושבבקשה לא תעלה אותו בפגישה, היא מעלה את זה ואומרת שמלבד המחשבה אם זה נכון טיפולית או לא, המצב כיום בתחנות הציבוריות לא מאפשר דבר כזה בגלל העומס. אז למה לפני חודש היא אמרה שבחופש נוכל לעבור לשתי פגישות? אני מרגישה שהיא מתעתעת בי. ואז שעתיים אחרי הפגישה היא שלחה לי הודעה שהיא מרגישה שהיא השאירה אותי באי וודאות וחרדה סביב נושא המיילים כי זה משהו שגם היא לא מבינה עד הסוף. כתבתי לה שלפחות היא יודעת לקרוא אותי באופן מושלם, זה לא ממש מבהיר, אבל זה נותן תחושה של מובנות, ותודה על ההודעה (נשארתי מנומסת). והיא ענתה לי שזה עדיין באי וודאות כי זה לא לגמרי ברור. מצוין, עמימות, זה בדיוק מה שאני צריכה עם כל התחושה של קושי בתפיסת המציאות שיש לי. והכי טוב, עמימות שקשורה לדחייה. אחד מהמיילים היה בנוגע לכך שאני חרדה מכל שאני לא יודעת מתי יסתיים הטיפול ושזה לא בשליטתי. לכך היא נתנה מענה קונקרטי שמאוד עזר לי וסיכמנו תאריכים שבהם נחשוב על המשך או פרידה, ואם המשך אז לעוד שנה ואם פרידה אז תוך 3 חודשים. עד כדי כך אני צריכה וודאות ותחושת שליטה במה קורה ובמה הולך לקרות. אז מה היא חשבה לעצמה כשהיא בחרה להעלות נושא, שהיא לא בטוחה לגביו, שקשור בכמה אני מציקה או לא. ולסיום, הדובדבן שבקצפת, ששבוע הבא היא בחופש. ואני ממש הייתי שמחה בשבילה שהיא טסה לחופשה (עד ששנאתי אותה שוב, החל מלפני שלוש שעות), אבל עכשיו זה שבועיים להישאר עם חוסר הבהירות. טוב, אני ממש מצטערת על המוצפות, לקחתי כבר כמה כדורי הרגעה בתקווה שישפיעו בקרוב. לסיכום, אני שונאת אותה, פגועה ממנה מאוד, כועסת מאוד, ולא רוצה להמשיך את הטיפול אצלה. עם כל הכבוד לקשר המשמעותי שנוצר, לא ייתכן שהיא מפרקת אותי כך שבוע לאחר שבוע, ושרוב הקשיים שלי ביום יום, הדיכאון והחרדה, קשורים אליה ולקשר הטיפולי! בבקשה, הרגעה...את תוכלי להכיל אותי מוצפת למשך שבועיים? או שגם אותך אני אתיש? תודה רבה רבה (כן את חוזרת להיות הצד הטוב בפיצול, אחרי שהצלחתי להחזיק הרבה זמן את שתיכן כטובות) דורותי

הי דורותי ראשית, את מוזמנת לחזור, לשבועיים או יותר, עפ"י הצורך והרצון. שנית, אין ספק שבחווייתך עברת דחיה איומה, רק שלא ממש הבנתי מה היא היתה. כלומר, אובייקטיבית. את החוויה הסובייקטיבית דווקא הבנתי מצויין. בעיקר הבנתי את הרגישות הגבוהה מאד מלכתחילה שהגעת איתה לפגישה הזו, ואת הרגשת האשמה המוכנה מראש שאולי הגעת איתה לנוכח ריבוי המיילים ששלחת, והפגיעות הגבוהה שבהזדקקות שהגעת איתה אחרי שביקשת ממנה לעבור לפעמיים בשבוע.... על כל אלה התלבשו התגובה העמומה שלה לגבי המיילים, והאמירה על מורכבות הגברת תדירות הפגישות וכמובן - החופשה שלה, חטא על פשע ממש! דורותי יקרה, זה לא נשמע שהיא מפרקת אותך, או שהקשר הטיפולי מפרק אותך, כי אם המפגש שלך (דרכה) עם ההזדקקות שלך והצורך שלך בה (ובאמא - הס מלהזכיר) , הם שמפחידים אותך נורא. זה בסדר לרצות ולהזדקק ולבקש. זה גם בסדר מדי פעם להתאכזב. היא עוד שם, לפני ואחרי החופשה. וגם את. ותהיה לכן אפשרות לתקן את זה. נשימה עמוקה וקצת סבלנות (זוכרת איפה החנות?) מקווה שאוכל לעזור לך כאן בשבועיים הקרובים (ושלא ניהפך שתינו לרעות..), ענבל

זוהי הנחת רווחה של הקלה...ישנתי קצת, יש לציין שגם הייתי אחרי משמרת לילה.והתשובה שלך מאוד מרגיעה אותי. זה נכון, זו הפרשנות שלי של דחייה (שוב הדיאלוג שאני מנהלת עם עצמי?). אני כן חושבת שהיא לא היתה מכווננת רגשית אלי הפגישה. שאם יש לה השערות שנובעות מתחושת העברה נגדית בלבד (שאני מציפה אותה במיילים כדי לבדוק מתי ייגמר לה הכוח ממני ומתי התובענות שלי או התוקפנות שלי תהרוג אותה כמו שהיא הרגה את כל הדמויות הנשיות המשמעותיות בחיי (2 מטפלות,אמא, דודה, סבתא, אמא של המטפלת הקודמת- ככה נפרדנו אחרי טיפול של שנתיים וחצי, והרשימה עוד לא סגורה- אני מקווה שאני לא מפחידה אותך), צריך לבדוק אותן היטב לפני שמעלים אותן, ובטח שלא אחרי חופשה שלי ולפני חופשה שלה.כן, אבל באתי מוכנה לדחייה. וחוסר כיוונון רגשי וכשלים אמפטיים קורים גם לטובים ביותר, ואולי עכשיו אני יכולה להכיל אותם? ולא חייבת ישר לפצל ולהשליך את כל רוע העולם עליה? אני באמת מאמינה שכוונותיה היו טובות? שלא התכוונה לפגוע בי\ לדחות אותי? שהיא אמרה את האמירה הזאת לטובת התהליך הטיפולי ולא כדי שאני אפסיק לשלוח לה מיילים כי זה פשוט מציק לה? עוד קשה להחליט במיוחד לגבי האחרון...למה היא לא יכלה פשוט להחליק את זה בהתחשב בנסיבות...חוץ מזה אני אמורה להוביל את הטיפול לא? ואני הבאתי לה מזכרת מחו"ל- מגנט עם הציור של האיש המשוגע של פיקסו, ואמרתי שכשקניתי את זה חשבתי שאני מקווה שהיא תזכה לראות צדדים אחרים שלי בעתיד, ושאחר כך חשבתי על פרשנות אחרת, שהיא נורא מעצבנת אבל כנראה נכונה, שאולי ככה אני מנסה להכניס את החלקים החולים שלי אליה הביתה. ואז היא אמרה שאולי זה מה שאני עושה או מנסה לעשות דרך המיילים...למה אי אפשר גם להבין דברים פשוטם כמשמעם: אני כותבת מיילים כי אני מוצפת, כשאני מוצפת אני לא מצליחה להחזיק כלום לבד. כשאני לא מוצפת אני לא כותבת לה מיילים ואפילו מוותרת על ההצעות שלה לשיחות טלפון. אני לא מנסה לנדנד, אני מנסה להיעזר. לפעמים אני צריכה פחות, ולפעמים יותר. והייתי מצפה שהיא תוכל להבין ולהכיל את זה. מה שקשה לי זה שאם אני שמה את עצמי במקומה, באתי לכתוב משפט החלטי ואני משנה אותו להתלבטות, אני לא יודעת אם הייתי מעמידה מטופל במקום ומציבה לו גבולות רק כי זה מפריע לי ולחיים האישיים שלי אם הייתי יודעת שזה עוזר לו...מה את חושבת? כמה זמן היית סוחבת פגיעה באיכות החיים שלך, הכבדה ממטופל אם באמת היית חושבת שזה עוזר לו? ועוד כשל אמפטי שלה- שכל הזמן שכשאני שאלתי אם נמאס לה ממני, אם כבר אין לה כוח, היא אמרה שאני משחזרת קשר עם אמא דיכאונית. והנה היא מודה שאין לה כוח, שאני מתישה, אז איפה השחזור ואיפה המציאות- השאלה קצת עונה על עצמה... טוב, נראה לי שאני מסוגלת לנשום עמוק, להירגע, לתת פרשנויות חיוביות או לפחות אמביוולנטיות, להשתדל להימנע מדוואלואציה, לא למחוק אותה בגלל כשל אמפטי שהוא באמת לא אובייקטיבי ונפל על הקרקע הפורייה שלי, להאמין שהעולם הוא מקום טוב ובטוח (או שלא להגזים?) טוב, אם יש הומור יחד עם המחנק בגרון, זה כבר סימן טוב לא? אז למה אני עדיין בוכה עכשיו? עליה או על אמא? למה אני כל כך רגישה? למה נפגעתי כל כך? ולגבי החופשה שלה- אני באמת שמחה בשבילה (ופתאום גם קצת מקנאה, בה או בבנות שלה, לא יודעת), והאמת שגם שמחה קצת בשבילי, זה שבוע שלם בלי חרדות על מה יהיה שבוע הבא... תודה לבנתיים, שוב עזרת לי מאוד, אני מרגישה שאני ממש מתקדמת, שבטווח זמן די קצר הצלחתי לעבור בין רק לחוות את הדברים ולבין להצליח להסתכל עליהם מבחוץ. עכשיו אני מתנדנדת, יושבת על הגדר, אולי תדחפי אותי פשוט? אני יודעת את התשובה, זו אני צריכה לרדת. ולגבי החנות- זה בעצם סתם קיוסק בתחנה המרכזית הישנה, הם מוכרים סבלנות ועוד דברים, הכל 3 בעשר... אז באמת תודה! אני מסתכלת על התשובה שלך ומנסה להבין מה קסום בה כ"כ (כדי ללמוד), את מתחילה בקבלה, שיקוף של התחושות שלי ואימות\ עימות עם כל שאר הכיוונים והתנאים, משהו חיובי על הקשר, שזה בעצם מה שאני תמיד רוצה לשמוע, התייחסות אישית מההיכרות שלך איתי (פעם ראשונה קראת לי יקרה...), הרגעה, עידוד, ושוב נתינת מקום מאפשר ומקבל, ומזכירה לי את המכשולים שעלו בעבר. פיצחתי את הנוסחא!? והכל מאינטואיציה?

חזרתי לחוסר אמון מוחלט! ידעתי שיש לה מניעים אחרים, והיום גיליתי אותם (בדרך מתוחכמת). היא פשוט נתנה את השעה הפנויה שהיתה לה ביום חמישי, זאת שלפני חודש היא אמרה שתוכל להיות השעה הנוספת שלנו, למטופל\ת אחר! מיותר לציין שאני שוב שונאת אותה... שוב היתה לי הרגשה שמשהו לא מסתדר בין המסר המילולי שהיא מעבירה למה שאני מרגישה. ככה כל המשבר התחיל, לפני יותר מחצי שנה, שהיא אמרה שזה בסדר שאני שולחת הודעות ושהיא שמחה שאני מצליחה להיעזר בה, אבל לי היתה תחושה שזה מפריע לה. ובסוף, הבאתי אותה להודות בכך שזה מפריע לה. והנה זה חוזר...לא בטוח שזה נכון טיפולית, התחנה לא מאפשרת...תגידי שנתת את השעה וזהו! ואז אני פשוט אכעס, בלי השלב האמצעי, הנוראי מכל, של החוסר וודאות ותחושת חוסר האחיזה במציאות שהתעתועים שלה גורמים לי. אני צריכה ללכת לעבוד בשב"כ. אוף! למה דברים לא יכולים להיות פשוטים?