ענבל היקרה - יום א' - אנא קראי

יום א' בבוקר ואני עדיין מפחדת שמא זרקת אותי מכאן ולא תחזירי לעולם. אני מפחדת. והמחשבות הללו התרוצצו במוחי במהלך סופ"ש. לא ידעתי אם גם מהשיר שהקדשת כאן הדרת אותי או שמא הוא מיועד גם לי. גם זה נשאר עמום, ומפחיד עבורי. ענבל, האבידה שלך היא גדולה מנשוא ולא אוכל להתמודד איתה בשלב זה בחיי שהוא מאוד קשה, כפי שאת כבר יודעת. אני מקווה שבמהלך סופ"ש הארוך הזה, חשבת על הדברים ומצאת אצלך מקום למחול לי באם פגעתי בך. את יודעת עד כמה הפורום הזה חשוב לי ועד כמה עזרתך ונוכחותך תורמת לי. אנא, אל תקחי את זה ממני. באם את רוצה שאשנה כמה ממנהגי, אנא, רק הגידי לי ואשתדל לעשות זאת, אך דרך ההתעלמות היא דרך כואבת וקשה עבורי. בבקשה דברי איתי. במלוא הרצינות, אני מחכה ואודה לתגובתך.

הי יפעת, אינך מודרת. לא היית ולא נראה לי שתהיי. הודעות מסויימות שלך מודרות. עכשיו, אולי, אפשר לדבר קצת על מה שהיה. קראת לי 'ענבלי'. זה היה בחיבה ובטעם (בעיני) ואפילו החזרתי לך ב'יפעתי' משלי. בפעם השניה (או השלישית?) שזה קרה התחלתי להרגיש לא נוח עם זה וביקשתי (בנימוס, אני חושבת) שעדיף שלא. זהו. מרגע זה מעגל הפגיעה, הדחיה והכעס התחיל להתגלגל, ואיתו האשמה והחרדה. בשלב הזה, יפעת, אף אחת מ-20 (!) ההודעות שלך לא היתה אפשרית לפרסום ולתגובה בשל כמויות הכעס, הארס, הפגיעות, הקנאה ובעיקר הטוטאליות של כל אלה יחד והפנייתם לכל עבר.. אילו היתה איזו הודעה סולידית: נפגעתי.. חוויתי דחיה.. כועסת.. לא היתה אפילו אחת כזו. תאמיני לי, קראתי את הודעותייך אחת אחת, חשבתי מה אפשר להעלות לכאן כדי להגיב.. לא מצאתי. אחרי הסופ"ש, כש'התקררת' קצת - מצאתי את כל הודעותייך ראויות לפרסום ולתגובה - רצינית, כפי שאת רואה. אני שמחה לפגוש בך שוב ואשמח להמשיך לתמוך ולהיות כאן עבורך. ענבל