בוקר טוב ענבל,

חשבתי, על התלות, על הצורך, על ההמתנה הזו מפגישה לפגישה, על הגעגועים. ופתאום נזרקה בי במחשבה, שבעצם התלות שלי היא בטיפול ,פחות במטפל, הצורך הוא בעצם הקשר, הגעגועים הם לתחושת ההבנה וההכלה שאני מקבלת, ובעצם אני אוהבת את מה שהוא בשבילי, ולא אותו בעצמו. יש משהו מקל בהבנה הזו, כי זה באמת פחות מאיים כשאת מבינה שהתלות היא יותר מושכלת, ואני לא באמת חייבת דווקא אותו. מצד שני, המסקנה הזו לא נעימה לי. כי כן הייתי רוצה להרגיש שהוא בעצמו מיוחד בשבילי, ושהוא לא על תקן ,זה שבמקרה יושב על הכסא ממול, כסא המטפל. ושכל אחד בעצם יכל לשבת שם במקומו, ועדיין הקשר היה ממשיך להיות חשוב לי ונצרך. ופתאום אני מפחדת שיש שם משהו לא מספיק חזק ואמיתי, ואולי זה לא טוב שאני מרגישה כך. מה דעתך ענבל?

הי מיקי אני חושבת שזה נהדר שהגעת למסקנה הזו - שאת זקוקה למה שאת מקבלת ממנו, ולא 'לו' עצמו. עכשיו צריך לבדוק איפה זה פוגש אותך - בהווה ובעבר - המקום של הבנה, הכלה... מצד שני, זה בכל זאת בא ממנו, אז לא לחלוטין אפשר להפריד, ולכן זה לא אומר שהקשר הוא פחות חזק. בוודאי שלא פחות אמיתי. בברכה, ענבל