טראומה

שלום, רציתי לשאול משהו שנורא מציק לי. שחזרתי אצל המטפלת טראומה של התעללות משפחתית שעברתי. אבל יצאתי נורא מרוסקת. נכון שהיא היתה אמפטית. אבל בגלל שהיא היתה הראשונה והאחרונה שספרתי על זה. מילותיה לא עמדו מול חריפות הטראומה בחוויתי. והתוצאה: חזרתי הביתה מפורקת. הלכתי לישון ובלילה צעקתי מחלומות זועה למחרת, בעבודה תפקדתי בצורה נוראית, ולקח זמן עד שחזרתי לעצמי. אז- על מה שלמתי למטפלת, למען ה'? כדי לסבול? כמובן שהעלתי את זה בפגישה הבאה. והנה, היא טענה שזה טוב לק-ש-ר ובגלל זה, בסוף תצמח תועלת... ויחול שינוי. ואני מרגישה מבחיל. אני באה עם טראומה. והיא חושבת שזב בסדר, שאני יתענה. ואולי באיזה סוף יהיה לכך תועלת. מה דעתך, ענבל זה בסדר לשחזר טראומה במקום טיפולי והתוצאה- להתהפך ולהקבר בפנים כדי שבסוף תצמח אולי, תועלת? אני לא חשה עם זה טוב. מה את אומרת?

שלום לך, דיבור על אירוע טראומטי בטיפול הוא חשוב לא לשם חיזוק הקשר הטיפולי, אלא לשם עיבוד הטראומה. אירוע טראומטי בד"כ עובר על הילד או הילדה בבדידות, בקשר של שתיקה, בכאב שאין איש רואה או מכיר בו. בטיפול יש אפשרות 'להראות' למטפל את הפצע, ולקבל הכרה בפגיעה, בכאב, להתחיל לדבר אותו במקום לשתוק ולהפסיק להיות איתו לבד. כבר יש מי שרואה ומבין. אני רואה ערך תרפויטי ממדרגה ראשונה בתהליך כזה. ואת? ענבל

ואני שואלת- במה מתבטא עיבוד הטראומה? בנתינת פרטים מדויקים על מהלכה למטפל? אותי ההכרה והכאב החזירו למחוזות הנוראים. המטפלת הרואה והמבינה לא מושיטה יד בשעת מצוקה. (ההבנה והאמפטיה לא מונעת טראומה) כי לא היה למטפלת הצעת עזרה מעשית!!!! ואגב מדובר דוקא בטראומה בהווה, בתקופת הטיפול, ולא בילדות! לא ראיתי שאי הבדידות שנתה את המציאות. (הטראומה יכולה, במקרה שלי לחזור) ומה שרק אולי ימנע, ידעתי וחשבתי לפני ששוחחנו על כך. הפגישה רק נתנה מענה לדחף שלי להוציא, אבל קברה אותי בעוצמות הטראומה. ובקצרה- לדעתי, המטפלת שגתה- כי במקרה שלי- הדיבור לא נתן דבר!!!!!!! אנא, תני לי להבין- איך כאן, זה יכול להיות בונה?