במחשבות אני רעה אליה...

היי ענבל, כבר יותר מידי זמן אני יושבת ומתלבטת כיצד להתחיל לכתוב לך... לפני כמה ימים ענית כאן ל- shelly במשפט הבא: "מבחינתי כמטפלת - הבריחה, ההיעלמות, חוסר התקשורת - הם הנוראיים ביותר." ומאז שקראתי את זה, זה מהדהד אצלי את מה שקצת מתחשק לי לעשות לה עכשיו. עקב נסיבות טכניות יצא שיש לנו שבועיים בין פגישות. מהפגישה האחרונה שלנו יצאתי פגועה, כועסת ושמחה שיש שבועיים שלמים של שקט מהטיפול. עוד בתוך הפגישה היא הציעה פגישה נוספת שלא ביום הקבוע שלנו וסירבתי. פשוט לא רציתי לפגוש אותה, מה שדי לא אופייני לי. השבועיים שלנו אוטוטו באים לקיצם, ובמחשבות שלי אני רעה אליה. אני רוצה להפוך קצת את יחסי הכוחות האלה ולשים אותה (לשם שינוי) בעמדה של מי שקשה לה. אני כמובן מכירה כבר את המחשבות האלה. עד היום הן תמיד היו בגדר מחשבות, לא הבאתי אותן לידי מימוש. יש שיגידו שזה מצויין, בלי אקטינג אאוט, אבל אותי זה דווקא מעצבן לפעמים. כאילו גם אצלה אני לא מצליחה להשתחרר מהאופי המרצה והצייתני שלי. איך בא לי לפעמים להצליח למרוד... אני מניחה שמה שיקרה בסוף יהיה שאני אגיע ואדבר. שוב. כן, אני יודעת שזה מה שעושים בטיפול, ועדיין... משהו בסיבוב הנוכחי מרגיש לי אחרת. אני מלאה בתוקפנות מצד אחד, ובמין לאות וחוסר רצון לדבר אותה מצד שני. הכי אני רוצה לשתוק לה במשך כל הפגישה. אני יודעת שזה יתסכל אותה, והמחשבה הזאת מעוררת בי עונג מסויים, שכרון כוח במקום בו אני מרגישה משוללת כוחות. הטיפול שלי בטח נשמע לך זוועה... אני כל כך לא כזאת כלפי חוץ (מנסה עכשיו לרכך אולי את הרושם של המרשעת שיצרתי כאן. את מאמינה לי שאני תוקפנית רק מבפנים?) אני רוצה שהיא תתאמץ לקשור אותנו שוב יחד. אני רוצה שיהיה לה קשה ומתסכל ולפעמים אני מייחלת שהיא תשנא אותי. למה שאני ארצה שהיא תשנא אותי? זה אולי הדבר הכי נורא שיכול לקרות... לאן מנתבים כאלה עוצמות של כעס ותוקפנות? החוצה אני לא ממש נותנת להן לצאת (אם נתעלם לרגע מהעובדה שהיום צרחתי על האבטיח שנפל לי על הרצפה). איך אני מחזירה אותי אליה? אלינו? איך לא מתפרקים מחוסר היכולת לפרוק? בסוף יצאו לי די הרבה שאלות.. מצטערת, אני יודעת שעל הרבה אי אפשר לענות לי. בבקשה אל תסכמי את תשובתך בלשלוח אותי לדבר איתה, בסדר? זה הרי יקרה בכל מקרה, ואני כאן כדי לשמוע את המחשבות שלך, מבחוץ. תודה ולילה טוב, נועם

הי נועם זה בסדר גמור להרגיש כעס, או רצון להכאיב למישהו, או לנקום. גם אלה רגשות אנושיים וכולנו חווים אותם בעוצמה זו או אחרת. החוכמה היא לנתב אותם נכון ובאופן שלא בבומרנג יחזור אלינו. לכן, הפתרון הנכון, אותו את יודעת היטב בעצמך, הוא לשוחח איתה על מה שאת מרגישה, גם על הכעס וגם על המחשבות הרעות, ואת הצעקות והתוקפנות המסיבית יותר להשאיר לאבטיחים.. ענבל

;-) ענבל, בוודאי שאני יודעת שאני צריכה לדבר, אבל לפעמים אני מרגישה שהדיבור הזה מחזק אצלי את דפוסי ההמנעות במקום לפרק אותם. האם אין חשיבות בלכעוס באמת, ולא רק לדבר את הכעס? אני מתחבטת בשאלה הזו עם עצמי כבר די הרבה זמן. לפעמים אני מרגישה שהדיבור על הכעס מקטין אותו ומפחית מחשיבותו. כאילו אין מספיק מילים שיכולות לתאר באמת מה אני מרגישה כשאני כועסת. לפעמים נדמה לי שהיא תבין באמת רק אם אני אצעק את זה (אני לא מסוגלת) או אתנהג את זה (וגם את זה אני לא מסוגלת). חוסר המסוגלות הזה נובע משנים רבות של שמירה על שלום בית ומשפחה, שנים של היותי ילדה (ועכשיו קצת פחות ילדה) שתקנית, אילמת כמעט. ועכשיו, עם הכעס, זה משתחזר לי שוב ושוב, ולא בצורה טובה. אני חושבת שאני מחפשת מקום שאני אוכל לכעוס בו כמו שצריך, לפחות פעם אחת. לכעוס כי מגיע לי (ובכלל להצליח להרגיש שמגיע לי). את לא חושבת שלכעוס חזק, לאפשר לעצמי את העוצמות, זה משהו שיכול להעיד על התקדמות ביכולת להרגיש? (אני זוכרת את עצמי מתנצלת תמיד על הכעס. מרגיעה את הצד השני שזה בכלל לא נורא והנה כבר נרגעתי. הכל כדי להימנע מעימות, ומהסנקציות הרגשיות שלא איחרו לבוא, כשלא חזרתי בי). ריקוד המחשבות הקבוע שמתלווה לדיון הזה אצלי - להצליח לכעוס עליה באמת. לצעוק או לטרוק איזו דלת. לרגע המחשבה נעימה אבל מיד מתכווצת לתוך אשמה גדולה... זה לא מגיע לה, אני לא רוצה לפגוע בה. מה יהיה אם היא לא תוכל להכיל את הזעם? אף אחד אחר לא הצליח... אז אני מדברת את זה, ונראה לי שהיא חושבת שאני מטופלת טובה. הדיפלומטית הפנימית תמיד מצליחה לנהל את השיחה. אחר כך אני מוצאת את עצמי צורחת על פירות. האבטיח לא ענה לי, אבל החתול נבהל נורא. הרגעתי את שנינו בליטוף מאחורי האוזן (שלו...). מה את אומרת? (ותודה, כי נורא חייכתי מקודם...) נועם

ענבל, האם הגזמתי בהודעת ההמשך אליך? למה דילגת עלי? (התעלמות? טעות? כעס?) בבקשה אל תשאירי אותי לתהות. אם את מסרבת לענות, אז בבקשה בבקשה תסרבי במילים... (אני מקווה מאוד שלא מכעיסה בהודעה הזאת, זו ממש לא הכוונה.. חיכיתי, ואני לא יודעת למה לא עצרת אצלי...)

הי נועם אמנם אנחנו לא מכירות באופן רשמי ,אבל רציתי להגיד לך שאני מאוד שמחה לראות אותך כאן. זה בהחלט מכניס לכאן ניחוחות של "טעם של פעם" . אומנם לצערי לא הכרתי את הפורום השכן בימיו העליזים אבל כן קראתי את הכל בדיעבד (וגם נעזרתי)אז אני מרגישה שבכל זאת אני קצת מכירה. הדברים שאת כותבת מאוד מדברים אלי,מזכירים לי דברים שקרו ועדיין קורים בטיפול שלי.מצד אחד אני מבינה את מה שאומרים שצריך לדבר ולא להתנהג,אבל מצד שני זה לפעמים לא מספיק יעיל. כשזה קרה בטיפול שלי למרות הקושי והרצון להתרחק אנחנו דווקא הוספנו פגישות ולא היה מספיק זמן להרגע . ואז בתקופה שאמא שלי היתה מאושפזת וגם בדיקות שלי לא היו תקינות זה קרה. לא יודעת מה גרם לזה ,אולי הלחץ האדיר בצירוף למחסור בשעות שינה פשוט באתי לפגישה והתפוצצתי עליה. לא יכולתי יותר,ממש השתמשתי בה כמו שק אגרוף. הרגשתי שיוצא לי עשן מהאוזניים.היה לא פשוט,לשתינו. לקראת סוף הפגישה היא אמרה שהיא מרגישה מתוסכלת. ואני עניתי לה שאני שמחה... (זה היה שיא הדיאלוג ביננו באותו יום). בפגישה אחרי דיברנו על זה ,ומסתבר שהיא לא כעסה, היא דווקא הבינה.בסה"כ סוף סוף הצלחתי להביא אותה אלי, לתסכול שלי לקושי שלי . היא גם ציטטה לי שוב שיר יפני קצר שהיא אוהבת, שאומר (בערך) כמה טוב שקר לנו ביחד. ומאז אנחנו מתחממות ביחד... יכול להיות שאת צריכה להביא את המטפלת אלייך למקום הכואב והמתסכל ומשם ביחד תוכלו לצאת מזה. אין לי ספק שמטפלת קנה הסוף שלך תעמוד בזה ובגדול. בכל מקרה בהצלחה ותודה דנה

היי דנה, אין לך מושג מה עשית לי עם ההודעה הזאת שלך... קודם כל, ממש ממש חיממת את ליבי. אני חייבת להודות שהתקנאתי (יש מילה כזאת..?) בתיאור שלך על הכעס הגדול ובעיקר על מה שבא לאחריו. הלוואי עלי... אבל הסוף של ההודעה שלך.. מטפלת קנה סוף... אפילו אני כבר שכחתי שקראתי לה ככה בימים ההם. איך זה זרק אותי חזרה לא רק לימים העוטפים ההם של הפורום ההוא, אלא גם לתחושות עוטפות של הטיפול שלי, שבשבועיים האחרונים אני לא מרשה לעצמי להרגיש. אני פחות מרשה לעצמי להתמסר אליה, אפילו במחשבות. בטח גם על זה נצטרך לדבר, כי אני באמת צריכה מקום להתכרבל בו בימים אלה... תודה רבה דנה יקרה, גם לי מאוד מאוד נעים שאת פה. נועם