אבחון עצמי

שלום, מדוע נושא האבחון העצמי בקרב אנשי מקצוע אינו זוכה ל'אהדה' גדולה? יש להניח שהאדם בעל יכולת הכרה פנימית של עצמו לאורך שנים (במקרים בהם יש לו תובנה למצבו)- אז מדוע לפקפק בניסיון כזה? גם האבחון בקליניקה אינו מדעי ומתבצע בעיקר ע"י התרשמות אישית שיכולה פעמים רבות להיות שגויה ומוטה. ובעידן של היום בו ניתנת אוטונומיה לפרט לגופו ולנפשו- אפילו בתחום הרפואי- האבחנה מתבססת הרבה פעמים על תחושתו הפנימית של הפציינט- אז מדוע אם כן לא לתת מקום נכבד להשערות גם בתחום הנפשי? לי לא נראה שלמטפל יש תמיד יכולת לדעת את 'פנים' המטופל יותר מהמטופל עצמו. אני חושבת שבהנחה כזו יש מידה מסוימת של יוהרה משום שהיא מפחיתה מערך האינטואיציה והאינטרוספקציה שקיימת בכל אדם ואדם. בדברי אלה התכוונתי לתהליך האבחנה ולא לתהליך הטיפולי עצמו. תודה.

שלום איריס אני לא רואה שום בעיה באבחון עצמי כשלעצמו. השאלה היא מה מטרת האבחון, ולאחריו- מה בהמשך. האם המטופל גם מתאים לעצמו שיטת טיפול? מחליט איזה תרופות עליו לקחת? והרי היו מקרים רבים בהסטוריה של אנליזה עצמית כולל ע"י האב המייסד ז. פרויד. ועוד שאלה: למה זה מכעיס אותך כל כך? בברכה, ענבל

תודה על תשובתך. שוב התיחסתי והתמקדתי בתהליך האבחנתי עצמו ולכן התשובה עצמה בעצם רומזת על איזשהי התנגדות לנושא. כי ליצור תרחיש של מה הלאה יקרה זה בעצם להפוך את תהליך האבחנה העצמי למפוקפק ופסול מתוך הנחה שהוא בטוח גורף עוד ועוד תהליכים בדרך. והשאלה שלי קשורה בעיקר לתשובות בפורומים כאלה שמראות שיש הסתיגות כללית מאפשרות שאדם יוכל לאבחן עצמו בעצמו ועדיין לא ברור לי מאיפה היא באמת באה. אני נוטה לחשוב שאולי מתוך חשש ל'תחרות' בסמכות המאבחן עצמו, והמקצוע בכלל. וזה מכעיס אותי אולי מתוך נסיון אישי שאחרי שנים בהן סברתי הנחה מסוימת לגבי עצמי והיא לא קיבלה התיחסות הולמת ולכן גם טיפול שגוי ולא נכון שהזיק הרבה יותר מאשר הועיל. רק לפני שנתיים אחרי התעקשות שלי כלפי העניין קיבלתי את הטיפול הנכון (כשהאבחון הפורמלי נטה להסכים איתי) והבעיה אפשר לומר כמעט נפתרה. ונראה לי שאם היתה הקשבה אמיתית לאינטואיציה שלי מבעוד מועד כל הסבל הזה היה נחסך וחבל שלא קודם.