הכל עומד במקום הזמן ממשיך ללכת..

היי ענבל , אני לא יודעת אם זה בסדר שאני התיסכול והייאוש שלי עוד כאן בסביבה פשוט אנחנו מחפשים תשובות/דרך או לפחות איזה רמז קטן מה נכון או לא נכון לעשות ואיך משנים משהו שהחיים יהיו קצת פחות בלתי נסבלים. בטח כבר הבנת שיש לי נטיה להסביר את עצמי בדימויים אז אני שוב אנסה (מקווה שתביני משהו)..אני חושבת שאני מרגישה בטיפול כמו בחורה רווקה שמאוד מאוד רוצה להתחתן ולהביא ילדים.. ויום אחד היא פוגשת מישהו ויש לו המון תוכונת טובות והיא מתאהבת בו כל כך חזק שהיא לא האמינה שזה יכול לקרות הבעיה שאותו בחור ממש לא רוצה להתחתן וממש לא מוכן לשמוע על ילדים והיא חושבת שאולי בעתיד זה ישתנה והם ביחד עם אהבה גדולה (לפחות מהצד שלה) ועוברת עוד שנה ועוד שנה והוא ממש לא רוצה, ומצד אחד היא לא מסוגלת לוותר עליו בכל זאת אהבת חייה ומצד שני היא לא רוצה לוותר על החלום שלה.. ברור שיש קצת הבדל אבל אני באמת מרגישה ככה שאני כן צריכה את המטפלת אבל בזה שאני שם כל כך הרבה שנים אני מפספסת דברים אחרים חשובים אולי אפילו קצת יותר לטווח הארוך (שבגללם בכלל הגעתי לטיפול) ומצד שני לא מצליחה לחיות בלעדיה, כל זה בנוסף לבעיות כל כך אמיתיות שנמצאות לי בחיים.

הי מ.מ טוב שאת בסביבה. תיארת דימוי נהדר, אבל אני צריכה לחשוב עליו, בסדר? אענה מחר.. עד אז - לילה טוב, (פורשת) ענבל

הי מ.מ חשבתי על הדימוי שלך. כביכול, יש כאן דילמה בין אהבה גדולה בזוגיות לבין חלום הבאת ילדים. אולם בפועל, במקרה כזה, גם האהבה הגדולה תתחיל להיסדק. ככל שנוקף הזמן האישה צוברת תסכולים, מרירות, כעסים על החבר שלה שלא נענה לצרכיה ושבגללו היא מפסידה את החלום... כך שהבחירה היא לא ממש בין זוגיות אידיאלית לבין משפחה מורחבת, לפי דעתי, כי אם בין הבטוח והמוכר – שיש בו יתרונות וחסרונות, לבין הלא ידוע שיש בו סיכון (להישאר קירחת משני הכיוונים – בלי אהבה ובלי ילדים), וגם סיכוי (להגשים את החלום של ילדים וגם לכונן אהבה חדשה). כך שלדעתי הדילמה היא בין המוכר הלא-משהו (בניגוד ל'אהבת חיים' שציירת את) לבין משהו חדש לא ידוע. אם את מסכימה להנחת המוצא הזו, וזו הדילמה - אמרי לי את - מה עדיף? ענבל