סתם

בוקר טוב, סתם צריכה אישור לקיומי, אני קיימת? כל הסוף שבוע התגעגעתי לפורום, שמחתי שהוא לא פעל, אבל חיכיתי לרגע בו הפעילות תחזור. לא יודעת למה...אז מה יהיה? השאלה שמטרידה אותי הבוקר היא האם אני צריכה להפסיק לרחם על עצמי על כל הדברים שעברתי, או לתת לזה להימשך עד שכבר אין לי צורך בזה? בעצם בערך 12 שנה הייתי עסוקה בלשרוד ולא הייתי פנויה לבכות ולהתאבל על מה שעברתי, אבל עכשיו כבר כמעט שנה שאני מתאבלת, ולאחרונה שמתי לב שהדיכאון שלי שינה צורה- מרגשי הוא הפך לקוגניטיבי (אני סובלת מכל ההטיות ומהשילוש הקדוש). זה קצת מעודד אותי, כי בקוגניציות אני שולטת וזה אומר שעם קצת עבודה קוגניטיבית אני אעלים (או יעלים, עכשיו אני מפחדת לטעות) את כל המחשבות על חוסר הערך שלי. מה את חושבת להישאר שם או להאבק? אני אעלה את זה בטיפול בכל מקרה, אבל בנתיים... (חשבתי להציע לך להעלות את המשפט הזה- לדבר על כך בטיפול - לתקנון, במצטבר זה יחסוך לך המון הקשות והמון זמן, אולי שבוע לכל שנת התנדבות בפורום...) תודה, ובא לי לכתוב טוב שחזרת אבל אני עוד לא מספיק מרגישה בטוחה כאן שוב כדי להרגיש בבית, ולהרגיש בנוח לכתוב הודעות עם נימה אישית, אז תודה וכלום, דורותי

דורותי שלום את הודעתך משישי ראיתי רק היום, כך שלא יכולתי להגיב בזמן – מעניין מה החלטת.. ולגבי הדיכאון – בד"כ זה גם קוגניטיבי, גם רגשי וגם התנהגותי ביחד.. טוב לשמוע שעם החלק הקוגניטיבי קל לך יותר. אל תוותרי. המשפט 'לשוחח על כך בטיפול' אכן חוזר כאן הרבה ולא בכדי – כאשר מישהו כבר נמצא בטיפול, הרבה פעמים הדבר הטוב ביותר יהיה לשוחח על מה שמטריד אותו בתוך הטיפול, עם המטפל. לטוב ולרע, כאן זה לא טיפול (עוד משפט חוזר..) וישנם רגשות וחוויות שיישארו לא מעובדים עד הסוף. אני מקווה שהזמן יאפשר לכולנו להבין מה מתאפשר ומה לא ולהיעזר בכך, גם אם לא תמיד מובן או ברור מדוע. להתראות עד הפעם הבאה.. ענבל

משום מה אצלי אני מרגישה שזה לא הגיע ביחד, היו תקופות שפיזית ורגשית הייתי סמרטוט, הייתי מוצפת ובוכה המון, אבל קוגניטיבית כל הזמן אמרתי לעצמי שיש לי הכל ושאני מאושרת ובגלל זה רק עכשיו אני מאפשרת לעצמי להתמוטט\להתאבל. מאז העלאת כל מיני מינונים, התחושה הפיזית הרעה די נעלמה, רוב הזמן אני לא מוצפת, אבל יש לי מחשבות של שנאה עצמית וחוסר מסוגלות. ולחלק ההתנהגותי כמעט שלא נתתי שום ביטוי. מחר אני הולכת להבריז מהלימודים פעם ראשונה השנה, שזה מאוד מכובד - 4 ימים בשבוע, מהבוקר עד השעות המאוחרות של הערב...ולאורך כל התקופה המשכתי לצאת עם חברות, ולהרגיש בודדה.. קשה לי לא להבין הכל, אני נמצאת בחרדה תמידית מתי תבוא המכה הבאה, מתי החרב תסתובב שנית, את לפחות יכולה להבטיח שזה לא יקרה שוב? לגבי ההחלטה- החלטתי לכתוב לה שהתחרטתי, ואז נחשי מה...היא כבר לא יכלה, אז במקום זה אני הולכת מחר. ולא נפגעתי מכך שהיא לא יכלה- שזו התקדמות ממשית! אז להתראות מחר כשאני אכתוב שזה לא הספיק לי... דורותי