שלום ענבל

החיים שלי הם טעות מצערת, אם פוסחים על ילדות לא ראוייה, אפשר לומר שאני המשכתי באותו קו של הורי, הזנחתי והתעללתי בעצמי ובגופי , אין לי שום רצונות אני אף פעם לא יודעת מה אני מבקשת לעצמי. וככה נשאתי/ברחתי בגיל צעיר מאוד ומייד הפכתי לאמא מן הסתם "לא טובה דיה" (יש לי כמה ילדים אף אחד לא מתוכנן) . אני מרגישה כמו רמאית כלפי בעלי איתו אני מציגה הצגה שלמה של כאילו אישה נורמאלית אם הוא או אני היינו יודעים מי אני באמת אולי לא היינו נישאים(אני מראה לו את מה שהוא רוצה לראות בי). אני חושבת שהכי טוב היה שפשוט אעלם איכשהו, או למות בתאונה. אני דווקא נמצאת בטיפול וגם בזה אני מרגישה נכשלת, זה קשה ומסובך למעלה מכוחותי, הטיפול שחרר את השדים מהבקבוק ועכשיו הם ממלאים לי את הראש.

שלום לילית זה באמת הרבה שדים להתמודד איתם - שדי העבר, שדי ההחלטות השגויות, שדי הטעויות, שדי הכשלונות, השדים שבפנים והמסיכות שבחוץ.. אני יכולה רק להגיד שכולנו מתמודדים באיזושהי אופן עם שדים שכאלה - יותר או פחות גדולים, יותר או פחות מאיימים..אל תפחדי מהשדים או מהעימות איתם - להיפך: הגיע הזמן לעשות את זה. ענבל

אפילו אם הגיע הזמן,קשה לי מאוד עם העימות הזה או החיבור לילדות ולעצמי, נראה לי שכרגע זה די הורס לי את החיים, למשל עכשיו במקום לעשות משהו מועיל אני יושבת וכותבת דברים ומציקה לאישה שאני לא מכירה רק בשביל להכהות רק קצת את הכאב הבלתי נסבל.