רגשות שלא ניתן לסכם בכותרת

ענבל שלום, שוב יום אחרי הטיפול, ואני מרגישה שהתחושה המחזיקה והמכילה נוזלת לי מבין האצבעות כמו מים. כשהיא נמצאת אני עסוקה בכך שהיא לא תשפך לחלוטין וכשהיא כבר נשפכה, אני עסוקה בלהתאבל עליה. אין מוצא. אין צד חיובי לסיפור.אני כבר לא בדיכאון, בערך חודש, מרגישה הרבה יותר טוב, אבל אני כל הזמן חושבת שאת התחושות הנוכחיות לא הייתי מרגישה וכלל לא הייתי מתעסקת בהן אלמלא הייתי בטיפול. בשעת הפגישה אני מרגישה כל כך מוכלת, באיזה שהוא מקום כאילו יש לי אמא. כבר למדתי לאורך השנים לחיות ללא התחושה הזאת, ועכשיו, ובשנה וחצי האחרונות, לחוות את התחושה הזאת במנות כל כך קטנות רק מגרה חסכים כל כך עמוקים.אני מרגישה חרא. ומאז שאני מרגישה טוב יותר, ממש ברמה הפיזית, אני כל הזמן בחרדות מכל תחושה רעה קטנה שמא היא סימן לכך שהדיכאון חזר.אז החוויה הזאת, תחושת האין שקיימת מחוץ לחדר הטיפול, היא רק טריגר לספירלה שלילית של מחשבות חרדתיות...מה לעשות? כיצד אני הופכת את התחושה המוחזקת והמוכלת למשהו מוצק יותר ממים? למשהו שניתן להחזיק בו לאורך זמן? ואל תגידי לי שאני צריכה להפנים את זה כדי שזה יהיה בתוכי, כי כבר אין לי כוח לתהליכים, אני רוצה פתרונות מידיים, גם אם אין. ולגבי הכתיבה שלי כאן אני גם מאוד מוטרדת. האם אין לי שמץ של כבוד עצמי? למה הכבוד נעלם בעתות של מצוקה? התכנון המקורי היה להתקבל כאן בשנית ואז לעזוב מתוך מקום של שליטה. אבל ברגע שהתקבלתי שוב הבנתי שלא אהיה מסוגלת לכך.זה גורם לי להרגיש מאוד רע, אני מרגישה פתטית, דוחה, לא כנה-נעזרת באויב ובעיקר חסרת שליטה עצמית. דבר אחרון- אני משנה את שמי לשם בדוי שוב- השם שבחרתי הוא שלומית. I asked my father, I said, "Father change my name". The one I'm using now it's covered up with fear and filth and cowardice and shame. leonard cohen

סיגל שלום, אני קוראת את הודעתך ושומעת מאבק. את מרגישה את ההכלה נוזלת, יודעת שהפתרון הוא הפנמה, שזה לוקח זמן, אבל נאבקת בפתרון הזה, מחפשת אחר - מהיר. את מרגישה את הצורך והרצון שלך להיות כאן, אבל נאבקת ברצון הזה, רוצה לא להצטרך, להיות בשליטה. אני מרגישה שאת רוצה דווקא לחזור לשמך הקודם כאן, לחבר את עצמך, אבל את נאבקת בזה, ממשיכה לעוד שם חדש. אני שומעת את העייפות מלהיאבק, את הרצון להישען רגע ולנוח.. ושוב עולה הפחד מההישענות, ושוב מאבק.. מתיש, נורא מתיש. ענבל

נכון, אני באמת נאבקת, כבר תקופה ארוכה בדיכאון, בצורך לפגוע בעצמי, במחשבות השליליות והמדכאות, בנסיון להשיג שליטה מחודשת, בנסיון לווסת את עצמי, בלהפסיק לא להאמין- למטפלת, לעצמי, במצב הכלכלי הקשה, במציאות חיים הפוליטית המורכבת שאני חיה בה, בעולם האכזר...טוב, הגזמתי.. "i have a dream"- ובחלום הזה אני מאושרת, אני בקשר בריא עם המטפלת, אחרי עיבוד של כל הטראומות, ואני לא כותבת בפורום יותר. "yes, we can!" טוב, התחרפנתי, מה שרציתי להגיד זה תודה על שחידדת לי דברים. אני עייפה, מה עושים עם זה? משחררים? או ממשיכים להאבק? שלומית