רק בבית
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
שלום, יש לי תופעה שאני לא מבין אותה: בחיי היום יום- אני חושב רבות על המטפל ומוצא את עצמי כאילו מדבר אליו, ואפילו מתכנן מה לומר לו, אך כשאני יושב מולו אני לא מסוגל לומר גם ברמז משהו ממחשבותי.הכל נראה לא הגיוני וכאילו מסך מכסה את מוחי ומשכיח את מה שהיה כ"כ חשוב לי.אמרתי למטפל ע"ז. אבל זה המצב. ובחזור ממנו-עולה התסכול על הבזבוז. איך מגיעים למצב שיכולים ורוצים גם בטיפול לספר?
זיו שלום, אתה מתאר חוויה שהיא אכן מתסכלת ומצד שני - מעודדת, כיוון שזה אומר שהטיפול מעורר אותך לחשיבה, וזה כבר אומר שנעשית שם עבודה. עשית צעד משמעותי גם כשדיברת עם המטפל על זה. עכשיו נשאר לחשוב מה עושים עם זה? וגם: השאלה איפה הקושי? - הבושה שבחשיפה? האם אתה לא זוכר על מה רצית לדבר? האם בזמן פגישה זה נראה לא חשוב או לא רלוונטי לדבר על זה? - עפ"י הקושי, כדאי 'לתפור' את הפתרון. ולסיום, עצה: נסה לכתוב במהלך השבוע את מחשבותיך ולהביא אותן כתובות לפגישה. זה יכול לסייע להתחיל לדבר אותן. בהצלחה, ענבל
לדבריך השאלה איפה הקושי? - הבושה שבחשיפה? כן האם אני לא זוכר על מה רציתי לדבר? כן- מאי נעימות האם בזמן פגישה זה נראה לא חשוב או לא רלוונטי לדבר על זה? כן מהאשיות הלא הרגילה שמולי, שאינה בחיי הרגילים והנורמלים. עפ"י הקושי, כדאי 'לתפור' את הפתרון.אשמח.רק איך???????????? והעיצה לכתוב ולהביא נכונה אם סתם שוכחים, ולי יש חסימה, אי השלמה בחשיפה, פנימי..... ואני רוצה להרגיש אחרת. איך?
מנהל פורום פסיכותרפיה
