שאלה של אמון?

שלום ענבל, היה לי קשה עם חופשת המטפל בפסח, זה חוזר על עצמו בכל חופשה. זה לא נעים ואני מרגישה אנפנטילית . אחרי שסופסוף נפגשנו, נראה לי שאמרתי כל מיני דברים לא ברורים, לא מדוייקים עם הרבה סתירות בקיצור - שטויות. (שאלתי על העניין הזה פעם, הוא הודה שלפעמים הוא לא מבין על מה אני מדברת, גם אני לא לפעמים - בקשתי שיעצור אותי כשזה קורה, אבל לא נראה לי שהוא עושה את זה). אני לא יודעת למה הכל (באופן כללי בחיים ובטיפול זה מועצם )צריך להיות כל כך מסובך וקשה. נראה לי שאני משעממת/חוזרת על עצמי, ודואגת שאמאס או שכבר נמאסתי, ובכלל נראה לי שלאור הסיפורים שלי וההתנהגות הוא לא מעריך אותי בלשון המעטה, ואני בעצם משפילה את עצמי כשאני חוזרת אליו או לא עוזבת.וכך זה נמשך בכל מיני וריאציות כבר שנתיים. במקום להיעזר בטיפול, פעמים רבות הטיפול נהפך לדבר מכביד, עם רגשות ומחשבות קשים (משוחזרים כנראה).למרות ההשגים המשמעותיים שהושגו במהלך הטיפול, יש לי עוד הרבה בעיות אחרות בחיי, ואני חושבת האם זה הגיוני או מתאים ההתעסקות הזו, והשקעת האנרגיות סביב הקשר המורכב עם המטפל? (לדוגמא: הכתיבה לפורום הזה) אם אחרי שנתיים זה המצב, האם כדאי, עם כל הקושי, להסתפק במה שהושג ולשקול סיום ? ושתי שאלות קטנות: האם אמון צריך להיות 100% או שואף לזה? האם לדעתך רגש של אמון אמור להיות יציב? (אצלי זה משתנה בקיצוניות)

שלום לך, נתחיל מהסוף – בטיפול צריכים להיות, בגדול, יחסי אמון. מידת האמון משתנה מעת לעת, בהתאם למה שמתרחש בטיפול (חופשות למשל, עלולות לזעזע את המערכת). במקרה שתיארת, נראה שמידת האמון מושפעת לא רק מהמטפל וממה שמתרחש ביניכם, אלא גם מהדברים האיומים שאת מרגישה כלפי עצמך (אני מאמינה שזה מופיע בעוד הקשרים ולא רק בטיפול). זה, למשל, סוג של מטרה טיפולית, ששווה להמשיך עבורה בטיפול. האם כדאי להסתפק במה שהושג ולפרוש? – זה לדיון ביניכם, ובינך לבין עצמך. הצלחה ושבת שלום, ענבל