לך

אהלן דנה, הספקתי להגיע הביתה לפני שהתפרסמה ההודעה הקודמת ששלחתי, אז הנה אני משגרת אחת נוספת. את נשמעת כאובה, בהודעה האחרונה שפרסמת כאן. או אולי פגועה. אני לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת, אבל אם הבנתי נכון, אז אני מרגישה כמוך.. כאב לי לקרוא שהסרטן פגע בשתיכן... האמת שאני קצת מצפה שזה יקרה גם לי. אימי ואחותה הבכורה שתיהן עברו ניתוח ריאה יחד ואביהן נפטר מהעניין, אז זה כנראה רק עניין של זמן.. אני שמחה שיש לך משפחה משלך.. זה לא מקל על הפחד, אני יודעת, אבל זה טוב שיש בית נוסף, חיק להתנחם בו.. אני מקוה. האם זה בסדר אם אשאל על המחשבות שמכאיבות לך? על הדמיונות שאתן מדמיינת שעושים את הכל קשה מנשוא? ... או שאולי את לא עסוקה בדמיונים.. אני עושה את זה הרבה, אבל אולי לא כולם כך. אני חושבת שגם אם אמא שלך מכירה אחת לאחת את כל המחשבות שלך, ואפילו אם ידעה לנסח אותן בדיוק במילים שלך, זה עדיין שונה כשאומרים. קל להגיד... חלק גדול מהמחשבות שהיו לי כשהייתי בטוחה שאמא שלי תמות לא אמרתי לה. את צודקת, זה קשה נורא.. סתם מילים אמרתי.. דנה יקרה, אני מקוה שבקרוב יהיה לי אינטרנט ואוכל באמת לחכות לך כאן, כשתרצי לכתוב קצת.. אני אשמח לשמוע מה שלומך.. שמחה שהגברת שלך שם בשבילך (מזמן לא השתמשתי בביטוי הזה :-) והי, בחודש הבא יש לך מומולדת! מחר ומחרתיים אהיה בסביבת מחשב.. מקווה שגם את.. ליל מנוחה בנתיים, לילך

הי לילך יקירתי כפי שבטח הבנת לבד עוברים עלי ימים ממש ממש לא פשוטים, אז סליחה שלא עניתי לך,ואולי מזל, בטח בטעות הייתי מצליחה לפגוע גם בך.(נראה לי שכדאי לא לכתוב לפני ואחרי פגישות, עלולים להכנס שם בטעות תכנים שקשורים למקומות אחרים,ועלולים לפגוע). אז זהו שאין לי הרבה במה לשתף.עצוב לי עם אמא ,עצוב לי בבית, עצוב לי עם מה שקורה פה בפורום, בכל מקום שאני הולכת העצב נשאר. כל מקום מרגיש לי שונה ,אחר, לבד... כל מיקום מרגיש תקוע מפריע לא שייך, אולי באמת אני צריכה להמשיך להתבונן על הכול מהצד ולא לנסות אפילו,במילא זה אף פעם לא מצליח. מחר מתחיל באופן רשמי האביב, העונה שבתור ילדה הכי אהבתי. גם מזג אויר מושלם ,גם חופש ארוך מהלימודים ,גם יום הולדת, גם ליל סדר ומצות עם שוקולד.איך חיכיתי לתקופה הזו תמיד... ואיך עכשיו הכל כל כך עצוב כל כך לא מתאים. אין לי כח לחג הזה.אין לי כח לשבת סביב שולחן החג ולעשות פרצופים נחמדים.ועוד נוסף לכל הצרות בגלל שאמא שלי לא מתפקדת עושים את החג אצלי. אה וכמובן שהמטפלת שלי יוצאת לחופש, והמצב של אמא שלי מדרדר ברמה יומיומית,עכשיו היא כבר זקוקה לחמצן,בקיצור הכל דבש. טוב נראה לי שהייתי מספיק אבו נזק אז ביי וחג שמח דנה

דנה'לה, אכן ימים מורכבים... מכאיבים... אולי בימים כאלה זה דווקא טבעי להיות בשום-מקום, כמו שאת אולי מרגישה.. לבד ועצובה.אולי תלושה קצת ממה שאת מכירה בעצמך בדרך כלל. לפעמים אני מצטערת שאי אפשר להיות בלי להיות.. אני לא בטוחה שאוכל לעודד היום.. מסיבות שלא קשורות לחג ולאמא שלי, אני מרגישה כמוך. עצובה כל הזמן ולכל מקום שאני הולכת. לא מרגישה שאני מצליחה להשתלב בשום מקום. לא ברמה האישית אבל גם תעסוקתית.. אני תמיד מרגישה זרה ושונה וגם כשאני לכאורה שמחה וסמוקת לחיים, בפנים העור מצומק על העצמות ואני ריקה ועצובה. אולי זו עונת מעבר כזו... אני לא יודעת.. מה את חושבת שיכול לעזור לך קצת עכשיו? במי תוכלי להיעזר בהיערכות לחג, למשל, כדי להרגיש פחות לבד ועצובה? לראות את אמא עם חמצן זה קורע לב... (אבל מתחת למסכה היא עדיין היא..). אני מקוה שבכל זאת יהיה לך חג נעים, גם אם יהיה לא קל.. זו התמודדות קשה קשה... אני שמחה שיש לך אותה, שנמצאת שם רק בשבילך. דנה, אני חושבת שלא אכתוב כאן יותר, אם זה בסדר.. אעקוב אחרייך כשתכתבי, אבל פשוט מכאיב לי מאוד להיות פה. אאחל חג שמח, דנה, עד כמה שתצליחי.. וחיבוק אביבי וחם במיוחד ממני לילך