שלום

שלום ענבל-וממש תודה על הפורום, אז ככה..אני בת 26 עובדת בתחום החינוך..ובטיפול כשנה וחצי אצל מטפלת מקסימה שאני מאד מאד אוהבת. יש כמה דברים שאנחנו מדברות עליהם אבל הם כל הזמן מרחפים אצלי במחשבה.1.יש לי אליה אהבה מאד גדולה-אפילו במובנים מיניים(רצון להתמזגות). והדיבורים הללו איתה על זה עוזרים וגם לא...האם יש מה לעשות בנידון? 2. אני מאד מפחדת מסיום הטיפול-מאד מפחדת שהיא תעלם.היא כל הזמן מדגישה לי שאנחנו נסיים את הטיפול רק כשאני אהיה מוכנה לכך, הוא לא יחתך פתאם. אבל לצערי זה מוזר ומפחיד אותי שיום אחד היא לא תהיה.. היא לא תראה אותי מתחתנת,היא לא תכיר את הילדים שלי.את האדם שאני אהפוך להיות.. יש בטיפול משהו מאד אכזרי.

הי תמר, ברוכה הבאה. את מעלה נושא שלא פשוט לא למטפלים ולא למטופלים. איך אפשר להכניס מישהו לחייך, לשתף אותו באינטימיות כמעט הכי גדולה שיש, ואז להוציא אותו מהם באחת? תאמיני לי שגם מהצד השני זה לא קל. ובכל זאת, זה קורה.. וכמו שאני אומרת תמיד - לטיפול יש מטרה, והקשר הטיפולי נועד קודם כל למען השגתה. הוא לא עומד בפני עצמו. ברגע שהושגה המטרה - אין חרדה, אין דיכאון, יש בטחון עצמי ועוד - הטיפול הופך מיותר. ומה לעשות שהמטפל בא יחד עם הטיפול.. לעיתים, זה לא ניתוק קשר טואטלי. יש פרידות הדרגתיות, יש שמתקשרים לעדכן מדי פעם בהתפתחויות ובכל זאת - יש פרידה. פרידות , כמו גם קשרים, הם חלק מהחיים. כאשר הקשר הוא טוב, והפרידה מותאמת, והקשר המיטיב מופנם בלב, זה עושה את זה קל יותר להיפרד. תצטרכי לחכות כדי לראות. אולי מוקדם מדי לחשוב על זה עכשיו. בברכה, ענבל