התלבטות

היי, אני מתלבטת לגבי משהו וחשבתי שלא יכול להזיק אם אני אתייעץ פה, במקום הזה :) אני בת 25, מזה כמה שנים נמצאת בטיפול על רקע קשיים אישיים. הדרך ליצירת קשר של אמון עם המטפל לא הייתה קלה. בהתחלה לא דיברתי כמעט . היה לי קשה לשתף. לאורך כל התקופה הזו אני חשה כי המטפל עזר לי אך תמיד קיימת התחושה שלמטפל קושי לשמוע דברים עצובים וכואבים . העלתי את המחשבה הזו והוא טוען שהוא בודק את עצמו ולא כך הדבר. שהדבר נמצא בי. אני מאד מודעת לעצמי ומאד מתבוננת פנימה ואני ממש לא בטוחה שהדבר נכון. כלומר, שההשערה שלי לגביו נכונה. ואני בדילמה- האם לעזוב ולנסות מטפל אחר למרות שנמצאת שם תקופה וקיימת התקדמות או שהתחושות בגללי ? אודה על תשובה.

שלום מתלבטת, לא ברור לי האם את נמצאת כמה שנים אצל אותו מטפל או כמה שנים בטיפול בכלל. החשש לגבי טיפול הנמשך מספר שנים הוא של תקיעות הנובעת משחיקה, אך את מציינת שבטיפול הנוכחי קיימת התקדמות. אם זה המצב, אני לא מוצא כל סיבה לעזוב את הטיפול. זה לא אומר שאת לא מבחינה נכון בקושי של המטפל, אך ראשית, את מדברת איתו על זה וזה טוב ושנית, אם הצלחת ליצור קשר של אמון וקיימת התקדמות, כנראה שקיימים מספיק דברים חיוביים המצדיקים את המשך הטיפול אצלו. לא הייתי יוצא מהעניין ע"י או-או: ייתכן שיש לו קושי מסוים ויש לך רגישות מסוימת לעניין. אולי את מרגישה שכאשר לא מדברים על דברים עצובים, לא מדברים על דברים משמעותיים בכלל בחיים, אך אם הסך הכל הוא חיובי, הייתי נשאר בידיעה שאין דברים מושלמים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל, תודה על התשובה. דבר שני- הוא מכחיש את הקושי "להיות" עם עצב, עם כאב ואת הצורך שלו לתת פתרונות. כשאני מעירה על זה הוא טוען שהוא "נותן לי זמן לדבר גם על הכאבים לפני שעובר לפתרונות" אבל אני ממש לא מרגישה ככה. עכשיו, זה שגם אני בנאדם רציונלי לא עוזק לשנינו בקטע הזה. אני נמצאת אצל אותו מטפל וכאילו חשה ש- מה אני עושה פה כל כך הרבה זמן אם יש כל כך על מה לדבר והכל נראה נורא שטחי כי מתחילים לדבר על משהו ואני "בורחת" והוא מתקשה להתעמת איתי , מה גם שגם הוא "בורח" לפי התרשמותי ורץ לפתרונות במקום להחזיר אותי לרגש. אני מרגישה שקשה לו ומפחיד אותו שאני חס וחלילה אישען עליו. יש לו צורך גדול במרחב וזה נותן תחושה שהוא לא שם ולא יהיה שם כשאני ממש אצטרך (אם אצטרך). ואני לא מרגישה ככה עם כל אחד. למשל, אמר לי שאם אצטרך אותו ואתקשר מאוחר בערב הוא יהיה שם אבל מיד המשיך בכך שאם זה יקרה הרבה אז זה לא לעניין ואם...ואם...ואם... שכבר חשבתי שאם פעם אני יעיז לבקש עזרה (דבר שלא קורה לי הרבה כי אני אוהבת להסתדר לבד) הוא ירגיש שזה עול ושזה פוגע במרחב שלו. ואני, כמו שאני אומרת, ממש לא המטופלת הקרצייה שמציקה בטלפונים. ממש ממש לא.