"חשוב לי לשמוע"

ענבל שלום יקרה, הכותרת הינה ציטוט מתגובתך אלי. אז אני מבינה שחשוב לך לשמוע את דעתי בנוגע לדברייך ואני מאוד מעריכה את זה. יחד עם זאת, משתמע מתגובותייך אלי, כי אני כל הזמן בורחת מתגובות ענייניות לדברים שאת כותבת לי, דהיינו, כאלו שמתעסקות בתוכן ולא במסגרת שהרבה פעמים מנוסחת בהערכתי אליך ואהבתי הגדולה אותך. והנה את, ענבל, לא מוותרת. מתעקשת לשמוע, מתעקשת שאדבר את עצמי. האמת, הלדבר את עצמי מאוד קשה לי, גם בטיפול. קשה לי להיחשף רגשית בטיפול וכן, גם כאן. ההיחשפות כאן, קשה עבורי עוד יותר, מאחר שאני לא רוצה שיכירו אותי עד כדי כך ויש אנשים שבהחלט לא הייתי רוצה שיהיו שותפים (ולו גם סבילים) לחיים שלי שאותם אני פורטת למילים. הכוונה היא למטפלים קודמים שלי, שהתיאוריה על הכוח בהחלט מתאימה להם, כאלה שהם ממש לא מטפלים "טובים" בעיני או ראויים להיות מטפלים, כל זה בדיעבד כמובן. מוזר שאני מוצאת שהמטפלת הנוכחית שלי, על אף ההסתייגות הרבה שאני מגלה גם כלפיה, ולמרות גילה הצעיר, היא הרבה יותר רצינית, מקצועית וחכמה מזו שקדמה לה שהסבה לי נזק רב והיא לא ראויה מבחינתי לתואר "בן אדם" (היא בטח חושבת לעצמה שזה הפיצול הידוע על מנת לא לעמוד מול השתקפותה במראה וכמה שהיא מכוערת, אבל את השתיקות המשוגעות של "הנורמליות" שלה היא לא מדברת לעולם). ולענייננו, כתבת לי שאיך שאני מפרשת את המציאות, כך היא תראה, אך לא תמיד אפשר להסכים עם קביעה זו, שכן התמה שעל פיה "חשיבה חיובית גוררת מציאות חיובית", היא תמה פראפסיכולוגית שלא תואמת את האמונות שלי. אז למה טיפול בעצם לא עוזר לי? על פי דברייך אלו ועל פי דברי המטפלת שלי? האם זה באמת ההתנהלות האנטי התמסרותית שלי? האם הסיבה תלויה בכך שאני לא מתמסרת ולא מאפשרת להיות מטופלת, האם זה קשור לחוסר האמון שלי? אני מבולבלת כי אני באמת לא יודעת למה טיפול לא עוזר לי ומדוע הוא אף פעם לא עזר. האם הסיבה לא יכולה להיות נעוצה בכם, המטפלים, או לפחות במטפלים הלא כל כך מוצלחים שאני פגשתי? כאלה שאין בהם את הכוחות או הידע או הכישרון לפענח או לפצח את המנגנונים שלי, על מנת לעמוד מולי בגבורה ולא להיכנע לכל "הטריקים והשטיקים"? אשמח אם תעזרי לי לפתח את המחשבה על כך. הנה חשפתי קצת לא? שמחה על הדיאלוג איתך.

יפעת אילו היית יודעת עד כמה דברייך הכנים מחלחלים אל הלב הרבה יותר מכל ה"שטיקים והטריקים".. ולגביהם אומר רק, מבלי להתייחס ספציפית אלייך כאן בפורום, אלא מניסיוני בכלל – לפעמים מה שהאחד חווה כ'שטיק' או 'טריק' הוא פגיעה ממשית בזולת, לעיתים הרסנית ממש. לא תמיד יודעים להבדיל ולשים את הגבול בזמן. ואז, כשנחצה הגבול – זה לפעמים מאוחר מדי. מטפלים לא אמורים ולא יכולים להכיל הכל, יש אחריות גם למטופל. ולסיום - אכן חשפת, בזהירות ובעדינות רבה, וזו מתנה גדולה. מקווה שתוכלי לעשות זאת בטיפול. שם זה חשוב באמת. משם יוכל ממש לצמוח שינוי. ענבל

איך שאת נזהרת במילים ענבל, מאז כל הטלטלות והשינויים שעברו על הפורום וכן התגובות שהיו כאן לגבי ההתכתבות בינינו. אותי זה קצת מרחיק. המילים הן כל חיי...

לא כל כך מחבבת את תגובתך. הייתי מבקשת ניסוח מחדש. שוב הכלליות הזו... לא ממש התייחסת לתוכן הדברים (נדבקת ממני?). לגבי האחריות - בוודאי שלי כמטופלת, יש אחריות גדולה בהתהוות התהליך ובהחזקתו. יחד עם זאת, המטפלים שאני לפחות פגשתי, ממש לא היו אחראים, ההיפך הוא הנכון, ולכן אני לא אוהבת את ההתחסדות הזו, כאילו אין בכם דופי. מתי מעט הם אנשים יצירתיים היודעים לפעול במצבי גבול, להכיל סתירות ופרדוקסים, ולא לחשוב רק על עצמם וטובתם וכמובן - חשבון הבנק שלהם שיכול לתפוח רק אם יכניסו עשרים וחמישה אנשים בעשרים וארבע שעות ביממה ואם היו יכולים היו מוסיפים שעות ליממה או מאריכים את חייהם כי חשבון בנק אי אפשר לפתוח בבית הקברות. לצערם הרב...