מה אני רואה

אני מסתכלת על הפורום מהצד ואני רואה שדה קרב מתיש. בתפקיד החובשת:ענבל.מסתובבת ללא הרף בין הבנות שלה,שכולן פצועות ומדממות.מטפלת באחת במסירות רבה,ומיד חייבת לרוץ הלאה,כי פצע אחר של בת אחרת נפתח.וכולן משתוקקות למגע המרפא.וזה לא נגמר.ואיך שנראה לי עכשיו גם לא ייגמר. יש בזה משהו מפחיד,כאילו אין זמן לנשום.ההתרחשויות מהירות מדי.משהו מטריד מאד. ויש גם המון קנאה.כשענבל אמרה שהמלחמה והקנאה משגעות אותה,נזכרתי באמא שלי.כשהיינו ילדים,אני ואחי נלחמנו על אמא שלנו בטירוף.וזה,לטענתה,גרם לה להתמוטטות עצבים שהובילה לאלימות מטורפת מצדה. אני חושבת שצריך לשמור על החובשת,כדי להנות מעזרתה. אולי אני טועה,ומי שכותב כאן צריך לחשוב קודם כל על עצמו ועל המצוקה שלו.אבל,לדעתי יש כאן "מחול שדים",שבסוף לא יחזיק מעמד.

אמנם שאלתך היתה מכוונת לענבל, אך ארשה לעצמי לתהות איתך ובאופן לאקוני. הסיטואציה שתיארת היא בדיוק כמו בחיים - גם בהם תמיד יש מישהו שצריך ומישהו שמספק צורך, מישהו שנחבש ומישהו שחובש, וכן מישהו שנכבש ומישהו שכובש. ואני אומרת שזה צד אחד, יפה שלהם (אולי חוץ מהנכבש והכובש), צד שמחוץ לגילוי המפעים של הוויה אנושית, אין בו דבר אחר ואם כן, הוא נסתר מבינתנו. ולפעמים זה שצריך הופך להיות זה שמספק צורך, זה שנחבש חובש פצעים של מישהו אחר. זו הדינמיות של החיים, זרימה רציפה שאי אפשר לקבע אותה בתבניות והגדרות חד פעמיות ומוחלטות.