שונאת אותה

לא אכפת לי אם היא שונאת אותי, אני שונאת אותה!!! כתבתי לה במייל לפני כמה ימים שיש לי בוקר פנוי בחמישי ואני חשבתי אם זה אפשרי שניפגש פעם נוספת (אני יודעת שיש לה שעה פנויה בחמישי כי היא רצתה שניפגש פעמיים בשבוע אבל אני לא יכולה בד"כ בחמישי) ואז כתבתי לה על המטופלת השנייה (זאת שצריך לרצוח) וכתבתי לה שהחלטתי לא לבקש ממנה כי אני מפחדת להתאכזב כי אני לא אעמוד באכזבה. בפגישה האחרונה- ממש אחרי שביקשתי רשות לצאת קודם, היא הזכירה לי שרציתי לבקש את זה ממנה, אמרתי לה שעכשיו אני כועסת ואני לא במצב של לבקש כלום. בערב כשכתבתי לה מעין מייל התנצלות כתבתי שאני כן ישמח להפגש ביום חמישי. הנחתי שאם היא העלתה את זה אז זה משהו שהיא כן תוכל לעמוד בו. עכשיו ראיתי שהיא שלחה לי מייל שאין לה שעה פנויה! עם כמה כשלים אמפתיים אני אמורה להתמודד בטיפול הזה??? היא יודעת שכל אכזבה קטנה מפרקת אותי, כתבתי לה את זה במפורש... תגידי לי באמת, זאת אני או שיש משהו דפוק בטיפול הזה? מיותר לציין שהיו עוד המון כשלים אמפתיים בדרך, שאני לא אפרט...היא כתבה לי שנתראה בראשון כרגיל... כרגע אני לא רואה איך אני ממשיכה בטיפול הזה...כבר החלטתי להפסיק ואני מרגישה שאני עושה כל כך הרבה מאמצים ומגייסת כל כך הרבה כוחות כדי כן להצליח ולסיים את התהליך והיא כל פעם מפשלת...

יעל יקרה קראתי, ערכתי, פרסמתי. קשה לענות על הכל. קשה להכיל את הכל. את מאד נסערת ומאד מוצפת ומאד זקוקה, ונדמה כי גם הנתינה המיטיבה וגם הכשלים האמפתיים שניהם רק מעוררים רעב גדול יותר, צורך גדול יותר, וקשה מאד מאד להרגיע. אני מאד מקווה שאת קוראת את הודעתי בחמלה ולא בעין כעוסה ופגועה. ההודעה הזו יכולה בקלות להוות נחמה ובאותה קלות יכולה להוות כשל אמפתי נוסף. אם היה לך קל יותר עם הSE, נסי את זה עכשיו, הלילה. אולי תוכלי בעזרת כלים שלה להרגיע את עצמך גם בלעדיה. צעד ראשון בהפנמה. אולי באמת דרך הגוף יותר קל. לילה טוב, ענבל

אכן כשל אמפטי נוסף, אבל באופן מפתיע בך יש לי יותר אמון מאשר בה ולכן אני לא נפגעת... באופן אובייקטיבי, זה לא נראה לך מוגזם הדרך התנהלות הזו שלה? איך את היית מתמודדת עם מצב שבו לכל מילה שלך יש משקל של חיים ומוות עבור המטופל, לא היית נזהרת יותר? ואולי כבר אין לה כוח להיזהר, ואלי? אולי נמאס לה ממני? לקחתי שני קלונקסים אחרי המייל, זה היה או זה או לחתוך לעצמי את כל הגוף...אני יותר רגועה אך קצת מסוחררת... וזה נכון שגם נתינה וגם אכזבה מובילים בסופו של דבר לאותו מקום פגוע. מה עושים עם זה? איך יוצאים מזה? נכנסתי לטיפול הזה ברמת תפקוד גבוהה מהממוצע- לימודים, 2 עבודות, חונכות, התנדבות, חיי חברה עשירים. והיום אני שבר כלי, כבר יומיים אני בוכה, ביומיים האלו אכלתי חבילת קרקרים וסלט. היא יכולה להמשיך הלאה בחיים שלה, אני תקועה במצב הזה. נראה לך שיכול להיות שזה מה שהיא תבחר- להמשיך הלאה? כי אולי היא מרגישה ששום דבר שהיא עושה לא משפר את ההרגשה שלי...הפעם אני מקבלת את האמירות שאני מאוד מוצפת ונסערת והייתי מוסיפה גם מפורקת... על

וואו...איזה סערה עברה כאן אתמול...אני מרגישה כמו דורותי... האמת, שאני עדיין קצת נסערת, למרות שישנתי כל כך טוב וכל כך הרבה. אולי בגלל שלא לקחתי הרבה זמן הקלונקס ממש הפיל אותי. הייתי שמחה אם כן תוכלי להתייחס למה שכתבתי למטה, זה נכתב לפני הסערה. אבל לגבי מה שקרה עם המטפלת- לא נראה לך שזה כבר יוצא דופן, כמות כזו של כשלים אמפאתיים? באמת זה מציק לי למה היא העלתה את זה אם היא ידעה שהיא לא בטוח יכולה. אני אפילו קצת שכחתי שכתבתי לה על זה... אני במצב על הפנים, כל דבר קטן מפיל אותי כל כך עמוק, אני כבר יומיים בוכה בלי הפסקה (בערבים, בבקרים אני אדם מאושר מן השורה) ולא מצליחה לאכול כלום (שקית קרקרים וסלט- זה מה שאכלתי ביומיים האחרונים).זה כל כך לא הייתי אני לפני הטיפול הזה, שום דבר לא יכל לערער אותי, הייתי בתודעה שאת הקשה שבחיים כבר עברתי ושום דבר כיום לא יכול באמת להשפיע עלי, כי אני יודעת שהכל תקופות בחיים וכי כבר איבדתי את היקר לי מכל... והיום, אני שבר כלי, תלותית, נסערת, כמו עלה נידף ברוח של אמירותיה. עכשיו אני בתחושה שבטח כבר נמאס לה ממני, היא לא מקבלת ממני את צרכי הסלף אובג'קט שלה, היא לא מרגישה קומפוטנטית ורק אשמה (את זה היא כל פעם אומרת-לגבי האשמה, למרות שאני מעולם לא האשמתי אותה). היא מתה להמשיך הלאה בחיים שלה עם המטופלים שלהם היא מרגישה שהיא יכולה לעזור ושהיא חווה את עצמה יותר מוצלחת איתם, והייתי שמחה לשחרר אותה ממני, לא נעים לי שהיא מרגישה ככה ביחס אלי, אבל אני בניגוד אליה, תקועה במצב הזה המחורבן הזה ולא מצליחה להמשיך הלאה. מה עושים? אני רק רוצה לציין לטובתי שבכל הזדמנות אני אומרת לה כמה כן קיבלתי בטיפול- התקבלתי למסלול לימודים שרציתי (זו היתה המטרה העיקרית של הטיפול בהתחלה), היום אני מצליחה לראות את עצמי כאמא- מה שלא היה בהתחלה, הייתי חרדה מאוד מהאופציה הזאת (מעבר לחרדה הנורמאלית) ובן זוגי מת לילד...ועוד דברים שהשתנו לטובה בחיים שלי. הניתוח הצליח והחולה מת... היום אני פחות נסערת, פחות צריכה הרגעה, אשמח לקבל את דעתך... תודה יעל נ.ב. - זה באמת נחמד...שימי לב איך השתדלתי לא לשים שום דבר באמצע שצריך שיערכו אותו...