לא יכולה יותר

נמאס לי, אני רוצה למות, לא יכולה לחיות ככה יותר. אני פתטית, תלותית, מכוערת ודוחה.אני כאן יום שלם בוכה בגלל פגישה אחת מחר, והיא בטח בכלל לא שמה עלי, מה אני בשבילה? עוד הישג להתגאות בו או כישלון שהיא תסתיר, אחר כך יגידו לה כולם- את היית בשבילה, עשית הכל, אנחנו לא יכולים להחליט בשבילם... והיא תאמין בזה, ותשכח את הכאב שלי, ואותי. עוד פירור של גועל יעלם מן העולם. למה הכל כל כך כאב? למה אני לא יכולה להפסיק לבכות? יש לי כל כך הרבה כדורי הרגעה בבית (אבל לא מספיק בשביל למות) ואני נלחמת בעצמי לא לקחת אחד או שניים ולישון, לא רוצה להתמכר שוב... אולי אני צריכה לקחת? זה מזכיר לי איך דאגתי כשאמא שלי התמכרה למורפיום ואיך דאגתי כשהיא אמרה שהשיניים שלה מתפוררות כי היא חצי שנה לא אכלה וכל הזמן הקיאה. והיא חייכה ואמרה שנתמודד עם זה בהמשך. איך לא הבנתי שלא יהיה המשך? לא הבנתי מה זה מוות... למה אף אחד לא הכין אותי? לא דיבר איתי? אולי גם לי אין המשך? אולי זה לא דיכאון תגובתי ואני אחייה ככה כל החיים (גם אמא שלי וגם סבתא שלי סבלו מדיכאון)? אם כן שמישהו יגיד לי עכשיו! לפני שאני אביא ילדים ויהיה מחויבת לעולם הזה. עוד שיר, לדפי, שנראה לי גם קצת בדיכאון הערב: אימא 3: סוערת נ?פ?ש?ך כמו גו?פ?ך ה?ע?י?יף ראש?ך ה?ח?ל?ק א?יב??ד מ?ח?ינו?, מכ?ו?חו? טומנת פנייך ב?כ??ר ובו?כ?ה נ?ש?ימ?ת?ך שקטה ונ?ח?ל?ש?ת, גו?פ?ך נ?כ?ב??ה ל?א?יטו?. יעל

לא נעים להיות אדומה...