ליעל

הי איזה באסה! כתבתי לך הודעת תשובה לשאלתך ושתיהן נמחקו לי. האם תוכלי לשלוח את השאלה שוב? אם לא, אכתוב את תשובתי גם בלי השאלה מצורפת. סליחה, ענבל

שוב המשפט סבלנות סבלנות... כל כך מתאים לי... שאלתי היתה "מה לעשות?!" כיצד יוצאים מהמצב הזה? אני לחוצה מאוד מהפגישה עם המטפלת מחר אחרי שלא ראיתי אותה שבועיים. היא מייצגת עבורי את כל הדברים הכי כואבים, ואני מתה מפחד לראות אותה אפילו. אני גם מפחדת להיתקע ביחסי תלות האלו שנים. אני גם חושבת שאולי הרף שהצבתי לעצמי בתור מטרה טיפולית- ללמוד לחיות עם החוסר והאין- הוא גבוה מדי ובכלל לא אפשרי...אני לא רואה את זה קורה. אני מפחדת שכשנחזור לפגישות באופן רציף (ממחר) אני אדרדר חזרה למצב שבו הייתי בחצי שנה האחרונה שכלל חיתוך עצמי... אני לא יכולה להתמודד איתה. אולי בכל זאת כדאי לי לעזוב את הטיפול, עם חיבוק גדול ובאווירה טובה ולנסות להתקדם הלאה בחיים (נכנסתי לטיפול ללא מצוקה מסוימת, החיים שלי מצוינים חוץ מזה...עכשיו אני בדיכאון...). אני גם מפחדת שאחרי שאעזוב את הטיפול הזה, אני אצטרך ללכת לעוד טיפול להתמודד עם הפגיעות מהטיפול הזה, אם ככה הוא יסתיים. בא לי למות! מה לעשות? תודה יעל

לענבל- קיבלתי את תשובתך למייל (בהקשר הזה מותר לכתוב את זה?). הנה היא: "יעל שלום, הנתון הזה, שבטיפול הציבורי מובטח שתהיה פרידה, הוא תמיד נוראי (למטפל ולמטופל), תמיד בא בטרם עת, ובכל זאת - תמיד המטופלים מאד גדלים ממנו. אני חושבת שבאיזשהו מקום, הפרידה הזו מאפשרת בדיוק את הדבר שעליו את מדברת - להישאר עם החוסר אבל באופן מעובד, כשהקשר המיטיב מופנם בלב. מתיאורייך את הקשר עם אמך (אני שומעת את זעקת הכאב עד כאן..) נשמע שגם בקשר הזה, לצד החוסר העצום כיום, יש הרבה טוב מופנם. זה משהו להתמקד בו, ללכת איתו הלאה, להתחזק ממנו. להישען עליו כדי להכיל גם את החוסר. שתפי אותה מחר. ענבל" אני רוצה לחדד משהו- כרגע קיבלתי הארכה של שנה ואנחנו בכלל לא מדברות על פרידה... ציינתי את הפרידה החיצונית כדווקא דבר אולי חיובי שמתי שהוא הטיפול הזה יגמר ללא הצורך שזה יעשה מתוך בחירה שלי. שזה אומר שאני לא אכתוב כאן עוד 5 שנים על זה שאני בטיפול כבר 6 שנים ועדיין מרגישה תלות... (רק שלא יאריכו לי כל פעם בעוד שנה- מה זה יגיד על מצבי הנפשי???)... יעל

ואני שמחה שזכרת שאסור להזכיר את אמא שלי כשאני לא מוכנה לכך... אולי תכיני אותי בכותרת? אולי סימן של שלוש נקודות? זה כמו סכין ללב כל פעם שאני מקבלת את זה בהפתעה...הלחצן בלב שולח ישר חצים לעיניים והדמעות מתחילות לרדת...זו בדיוק הנקודה שלי- פעם זה לא היה ככה, יכולתי לדבר על אמא שלי, אמנם מתוך ריחוק וניתוק, אבל היום רק מזכירים אותה ואני מתפרצת בבכי... המקום הזה לא נראה לי קרוב למקום המיוחל של "חוויה מעובדת" והשלמה עם החוסר...הטיפול רק מדגיש את החוסר והכאב...מה לעשות? יעל